דג זהב

כל ישיבה בעבודה אותו הדבר.  מי זה?  אני מכיר אותו?  ומה איתה?  עבדנו ביחד?  מסתכל בשם שלה ביומן.  נראה מוכר.  שיט, נראה לי שאנחנו מכירים.  ואז אני כזה "אז מה קורה בבייסבול עכשיו?".  אין לי מושג בבייסבול.   

מפגשים חברתיים זה בכלל מביך.  אני פוגש מישהו וקונה זמן ומגשש למצוא רמזים אם אנחנו מכירים, מאיפה, ואם אי פעם עשיתי להם משהו רע, רק לדעת איפה אני עומד. 

טוב, תגידו, פנים ושמות זה בנאלי, אף אחד לא זוכר את זה.  סבבה, צודקים.  בעודי כותב את הטקסט הזה, ביקר לי, זה קרה: חבר שלי שולח תמונות שלו מהודו ומקדיש אותן לי.  זה חבר ילדות ואנחנו לא ממש בקשר, והייתי בהודו לפני 18 שנה.  אני שואל אותו מאיפה הוא יודע שהייתי שם.  "היינו שם ביחד יא גנוב, כמעט מתנו בתאונה בג'יפ".

אני לא זוכר כלום. לא זוכר פנים, לא זוכר שמות, מקומות שביקרתי ואירועים שנכחתי בהם.  רואה תמונות שלי, למען השם, וכלום, לא זוכר את זה.   תקופות שלמות נמחקו לי מהחיים.  לא זוכר את כל התיכון, אבל יש מצב שפשוט ישנתי כל הזמן הזה.  

ערבים שלמים נמחקו לי מהזכרון.  יציאות עם חברים, דייטים, חתונות, ככל שהאירוע שאני נוכח בו יותר טוב, כך הזכרון שלי ממנו מעומעם יותר.  זה כמובן תלוי במידת השכרות שלי, אבל בכל זאת, קצת מבאס כשכולם נזכרים באיזה מסיבה ואיזה כיף היה ואומרים לי שהייתי שם ולי אין מושג על מה מדברים. מה שנקרא ערבים טובים זה ערבים מתים. 

 דווקא כשהייתי צעיר היה לי זכרון מעולה.  זכרתי את המילים של כל השירים ברדיו, שמות של שחקני קולנוע שוודים משנות החמישים, כל מספרי הטלפון ביקום וכל הרגשה שאי פעם הרגשתי.  מכל הדברים, אני עדיין זוכר מילים של שירים. אלוהים משתעשע בי.  לא ברור מתי זה השתנה, כנראה שמתישהו בשנות השלושים שלי, יחד עם בריחת שתן ושחרור רצפת האגן.  סתם, המצאתי את זה, אין לי שחרור רצפת האגן, זה היה מוזר להסתובב בעולם בלי רצפת אגן, הוא היה נופל והייתי צריך לסחוב אותו בידיים, זה לא נוח. 

שנים חשבתי שנדפק לי הזכרון בגלל הרגלים מגונים שנהגתי לעשן (מה? אני גר בקליפורניה, זה חוקי פה בחודשיים האחרונים) אבל אז שאלתי את אמא שלי איך הזכרון שלה והיא צחקה ואמרה לי שזאת שאלה מעניינת ומאיפה אנחנו מכירים.  מאז גיליתי שגם האחיות שלי לא זוכרות כלום ואני מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, כי אני מספר לעצמי שזה הכל גנטי וההורים שלי אשמים.  כפרה על ההורים שלי, הם חוסכים לי כל כך הרבה חשבון נפש. 

אבל כמו שאצל עיוורים מתחדד חוש השמיעה כדי לפצות על אובדן הראיה, גם אני מפצה על חוסר הזכרון בחידוד חוש המבוכה והגברת חוסר המודעות.  למשל כשאני בא עם מדבקות וטוש לרשום תגי שם לישיבות עם אנשים שאני עובד איתם כבר שנתיים.  לזכותם יאמר שהם זורמים איתי, בעיקר החבר שלי יאללה יאללה והבוסית עוד פעם זה.  

כדי להתגבר על זה אני מתעד הכל בכתב.  הכל.  יש לי מאתיים רשימות - מקומות להיות בהם, ספרים לקנות, סדרות טלויזיה. אני מתעד שיחות טלפון ואפילו ריבים שלי עם אנשים כדי שתהיה לי תחמושת אחרי זה.  זה אומנם לא הכי זורם כשבאמצע צעקות אני אומר "כן?? כן??? חכה שניה" ומחפש את הטיעונים שלי באימייל מ-2013, אבל אני מרגיש הרבה יותר צודק ככה.   הקושי הוא כמובן לזכור איפה הרשימות אבל אל דאגה,  יש לי רשימה לזה. 

בעקרון הייתי אמור להיות מודאג מזה.  בן אדם בן 44 לא אמור לסבול מסימנים מוקדמים של אלצהיימר.  ובאמת, זה מאוד מטריד אותי כשזה קורה.  אני חושב על העתיד ואיך אני אוכל לתפקד ככה בעבודה, בתור הורה, איך אוכל לתרום לחברה.  אני מאוד מוטרד מזה חמש דקות, ואז שוכח.