כרוניקה של מזוכיזם ידוע מראש
אני רוצה שתיגמר כבר המשמרת הזו. רק לחזור הביתה, להיכנס למיטה ולשקוע בשינה. מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי התמחות במחלקה פנימית. התורנויות במיון הן סיוט עלי אדמות. אני שופכת את תכולת כוס הקפה שהכנתי לכיור ועוטה מסיכה, חלוק וכפפות לפני שאני נכנסת לראות מטופלת שהובהלה לחדר ההלם. בשעון הדיגיטלי מעל הדלת זוהרות באדום ספרות שמורות על השעה 22:00. השעה הקשה ביותר בתורנות לדעתי. למרות שב 3:00 אולי אחשוב אחרת.
"אישה בת 40, נמצאה מחוסרת הכרה בביתה, התלוננה לפני כן על כאבים ברום הבטן". הפראמדיק מעביר לי תקציר ענייני ממש רגע לפני שהוא נעלם לתוך האמבולנס ויוצא לנסיעה בחסות החשיכה.
אני מתבוננת באישה המוטלת פרקדן על מיטת הטיפולים, עורה חיוור, נשימותיה שטחיות.
איש מקריח עם כרס מכובדת עומד חסר אונים לידה ואני מניחה שזה בעלה ומבקשת ממנו לצאת למסדרון ולתת לנו לטפל באשתו. הוא מתבונן בי במבט מבולבל ולא מצליח לחבר מילים לכדי משפט ברור.
אנחנו מתחילים פרוטוקול החייאה ומצליחים להחזיר דופק לכמה דקות, אך מהר מאוד היא מידרדרת שוב ונכנסת לאסיסטולה. הקו הישר על המוניטור לא מאפשר אפילו זיז של תקווה, ואחרי חצי שעה של פעולות החייאה אני יוצאת למסדרון האפל.
האיש המקריח קם מכסאו, ותולה בי מבט חרד. אני יודעת שעולמו הולך להתמוטט. אני יודעת שהוא יודע את זה עמוק בפנים. המילים שלי יקבעו את מידת הטראומה שתיחרט בנפשו עד סוף חייו.
אני מזמינה אותו להיכנס לחדר הצוות. נושמת נשימה עמוקה שבעיקר עוזרת ליושב ממולי להבין שאני לא אשת בשורות. לא מהסוג הטוב, בכל אופן. "אירנה הגיעה אלינו במצב קשה מאוד, עם סימנים של שוק כנראה ממקור לבבי. ביצענו בה פעולות החייאה אבל למרות כל המאמצים שלנו היא נפטרה לפני דקות בודדות".
הגבר המקריח והמכריס המשיך לתלות בי את מבטו. לרגע חשבתי שאולי מכשול של שפה חוצץ בינו לבין ההבנה שאשתו איננה עוד. אחרי דקה ארוכה הוא סופסוף אמר: "דוקטור, צריך גסטרואנטרולוג". הבנתי שהוא לא כל כך מבין את המילים שלי. הרי ברור שאין שום צורך בגסטרואנטרולוג או רופא כלשהו לאדם שכבר נפטר.
"ד"ר, תביני, אני הצעתי נישואים לאירנה היום בערב".
הוא עדיין לא מבין. זה מובן ואנושי לגמרי, הרי אי אפשר לעכל אובדן כל כך קשה בזמן כה קצר.
"והחבאתי את הטבעת בפה שלי". עכשיו זה מתחיל להיות מוזר.
"ורציתי להעביר אליה את הטבעת ככה, נו, דרך הנשיקה שלנו".
לרגע עברה בי תחושת חלחלה, שאולי האישה המסכנה מצאה את מותה כתוצאה משאיפת גוף זר! אבל זה לא הגיוני, לא היתה שום התנגדות לזרימת האוויר בזמן ההנשמה לאחר צנרור קנה הנשימה.
"אני לא כל כך מבינה אותך, אדון..."
"פבל, קוראים לי פבל. ואני הצעתי היום נישואים לאירנה, ואת חייבת לדאוג להביא לכאן גסטרואנטרולוג שישלוף לה את הטבעת מהקיבה. היא לא נחנקה מהטבעת. היא פשוט בלעה אותה! ואחר כך קרה משהו אחר, נו, אני לא רופא. לא מבין"
השעה היתה כבר 23:00 והעייפות התפוגגה ופינתה את מקומה לחוסר סבלנות.
"אדוני", אמרתי בנחרצות, "אין אף גסטרואנטרולוג שיסכים לבצע בדיקה אנדוסקופית באמצע הלילה לגופה. אתה יכול אולי לבקש נתיחה לאחר המוות, אבל גם בשביל זה צריך הסכמה של קרובי משפחה מדרגה ראשונה ואני מבינה שאתה לא אחד מהם".
פבל נעמד פתאום, ולרגע חשתי שנכנסתי לסיטואציה שאת גודלה אני טרם מבינה.
בשעות הקרובות פבל הסתובב כמו כריש רעב מחוץ לכתלי חדר המיון, מידי פעם הציץ פנימה כדי לוודא שאני עדיין נוכחת. ניסיתי להבין למה אדם מאוהב, יהיה מודאג כל כך מטבעת שאבדה בקיבתה של אהובתו, שבדיוק הציע לה נישואים. החלטתי לצאת לרגע מהמיון ולנסות לברר. ולהלן קיצורו של הסיפור: פבל התגלה כפטפטן לא קטן, עובדה שהפתיעה אותי לאור המקצוע שבחר לעצמו. הוא עסק בגביית כספים עבור עבריין ידוע, והתפרנס מכך לא רע. אבל כשאירנה איימה לעזוב אותו אם לא יציע לה נישואים בקרוב, כי בכל זאת, השעון הביולוגי שלה מתקתק והיא רוצה אולי להספיק איזה ילד או שניים, החליט להרשים אותה עם טבעת אירוסין מרהיבה משובצת ביהלום וורוד נדיר ויקר, שהשאיל מתיבת התכשיטים של אשתו של הבוס הגדול ללא ידיעתו, לפני שבוע כשהתבקש לשמור להם על הבית בזמן שנסעו לחופשה בבלגיה. הבנתי שכאן מתחיל הסיפור להסתבך . "את מבינה? ברגע שהבוס יראה שטבעת של אשתו נעלמה הוא מיד יבין שזה אני. אני חייב להחזיר את הטבעת". מאוד הצטערתי על הרגע בו החלטתי להמשיך מיוזמתי להתעניין במצוקתו של האיש שמולי, מאוד רציתי לקרוא לאיש ביטחון, ומאוד רציתי כבר ללכת לישון, אבל אז פבל הוציא את הטלפון הנייד שלו והראה לי תמונה של תמר. ביתי בת השלוש. "אין טעם לקרוא לביטחון", אמר פבל.
*
קפאתי. לא הצלחתי לזוז. חשתי סחרחורת ובחילה בו בעת, ולא הצלחתי לגבש מחשבה אחת צלולה . פבל גיחך מן צחוק מבחיל ומוזר, והסביר לי שוב שמאוד חשוב להביא עכשיו גסטרואנטרולוג.
ברשימת הכוננים היתה כתובה דפנה, רופאה ותיקה שהכרתי היטב מהעבודה השוטפת בבית החולים. היה לה מבטא צרפתי חמוד ולרגע חשבתי שאולי זה יכול לעבוד, אולי היא כן תוכל לחשוב קצת מחוץ לקופסה? על מי אני עובדת. למה שאגרור אותה לדבר עבירה? מספיק שאני מעורבת בכך. אבל איזו ברירה יש לי? הוא הראה לי כרגע תמונה של ביתי היחידה! החלטתי לנסות להתקשר אליה.
"כן?" דפנה ענתה לי בקול רצוץ. השעה היתה 1:00. המשמרת שלי אמורה להיגמר בעוד שבע שעות.
"הי דפנה" פתחתי, "זו דריה. סליחה שאני מעירה אותך עכשיו", המשכתי עם המשפט המעצבן ביותר שאפשר לומר לכונן, כי הרי, כבר הערת אותו. "יש לנו חולה בת 40 שמדממת באופן פעיל ממערכת העיכול העליונה, אנחנו לא מצליחים לייצב אותה בשום דרך ולחצי הדם שלה במגמת ירידה". דפנה שתקה לכמה רגעים, שאלה כמה שאלות ענייניות לגבי מצב המטופלת, שכמובן המשכתי לשקר על כל אחת מהן, חוץ מלגבי הגיל של המטופלת, ואז אמרה: "אני מגיעה תוך 20 דקות. תודיעו בינתיים לחדר ניתוח שיכינו חדר ותבקשי ממרדים שיתחיל להרדים אותה". "היא כבר מורדמת", הבטחתי לדפנה, משלימה עם העובדה שברגע זה נשמר עבורי מקום מיוחד בגיהנום, שעל שלט הכניסה אליו כתוב: "מתמחים שהעירו כוננים בלילה לצורך טיפול בגופות".
מעולה. עכשיו צריך רק לחשוב איך אני גורמת לדפנה לבצע בדיקה אנדוסקופית בחדר מתים ולא בחדר ניתוח.
מטבע הדברים יצאתי להתייעץ עם שותפי לפשע, פבל. שיתפתי אותו בהתלבטויות שלי, והוא הבטיח שנמצא פתרון. בלבד שנצליח למצוא את הטבעת. לרגע חשבתי שאולי אני חולמת את כל הסיטואציה המוזרה הזו, והיה ברור לי שאם מישהו יגלה את התכנית שלי – אני יכולה להיפרד מרישיון הרופא שלי ואפילו לבלות מספר שנים בכלא. אולי אפילו יחד עם דפנה. להגנתי אוכל לומר שבאמת חרדתי לגורלה של ביתי וגם מאוד רציתי לגמור עם הסיפור המוזר הזה ולישון כבר. פבל הציע שנתגנב לחדר המתים יחד עם הציוד הנדרש לביצוע הבדיקה ואני עמדתי לשאול אותו איך הוא מתכוון לשכנע בכך את דפנה, כשבדיוק אז נכנסה דפנה לחדר המיון. "הי דריה, בואי תציגי לי את המטופלת". הצעתי לה שנרד יחד לקומת המרתף, שבצורה נוחה מאוד הכילה גם את חדר המתים וגם את חדרי הניתוח. כשיצאנו מהמעלית חיכה לנו פבל עם אקדח שלוף בידו. שתינו עצרנו ודפנה התבוננה בפבל כאדם מוכר לשמצה. "שלום דפנה" אמר פבל ביובש.
זה כבר היה מוזר מידי. למה שפבל יכיר את דפנה? משום מה זו היתה השאלה המציקה ביותר מאז התחיל כל האירוע המוזר הזה.
"שלום פבל, זמן רב לא התראנו. מה שלום הבוס?" שאלה דפנה בחיוך, נראית בלתי מוטרדת לחלוטין מהעובדה שפבל אוחז אקדח בידו.
"דפנה היפה...הבוס בסדר, כרגע. עד שיגלה שחסר לאשתו משהו שהיא מאוד מאוד אוהבת".
דפנה צחקקה ואספה את שיערה הבהיר בגומיה שחורה.
אין ספק שזו אחת התורנויות המוזרות ביותר שהיו לי, ועדיין, מאוד רציתי ללכת לישון. לא דבר שחשבתי שארצה כשמישהו יכוון אליי אקדח.
לקיצורו של עניין, פבל ודפנה המשיכו לשוחח זה עם זו כשאקדח מונח בידו הימנית, ודפנה לבושה בבגדי מנתחים. הרשיתי לעצמי להתערב בשיחה ולשאול מה הם מתכננים בהמשך? אבל השניים היסו אותי כמו שני חברים טובים שלא התראו יובלים. השעה כבר היתה 2:00 ואני ידעתי שכוחותיי הדלים עומדים לצלול באופן חד בזמן הקרוב. ואיתם גם צלילות מחשבתי.
*
נכנסנו לחדר המתים, שלושתנו. דפנה, בהיותה רופאה מנוסה ומיומנת, לא הזדקקה לאחות שתסייע לה בפשע. היא התקינה במיומנות את הציוד הדרוש לבדיקה, שהיה מונח על עגלה גדולה ומסורבלת, למרבה המזל לא היה צורך במוניטור או בלון חמצן במטופלת הנוחה הזו. גם לא היה צורך להחתים אותה על הסכמה לביצוע בדיקה פולשנית. תהיתי לרגע האם החברא קדישא ירצו להכניס כחלק מתהליך ניקוי הגופות שלהם שירות של בדיקות אנדוסקופיות למערכת העיכול לפני הקבורה. אבל אז הבנתי שמוחי נמק במרק הדיסוסיאציה הקשה שנגזרה עליו מתוקף היותו עייף ומשולל מאגרי גלוקוז זמינים.
אני לא כל כך זוכרת מה קרה אחר כך. אני זוכרת שהתיישבתי לרגע על כיסא שבור בפינת החדר והרשיתי לעצמי לנוח לרגע. אני זוכרת שראיתי על המסך לראשונה בחיי את תוכן קיבתו של אדם שנפטר לפני שעות בודדות. אני זוכרת שראיתי משהו מנצנץ בתוך הקיבה ואת דפנה מחלצת את זה. אבל הזכרון הוא כמו זכרון של חלום...
בשעה 7:00 מצאתי את עצמי שרועה על חדר רצפת המתים, לבד, מוקפת במקררים אפורים, עם 34 שיחות שלא נענו מחדר המיון. הבטתי מסביב וראיתי שמאחד המקררים מבצבצת קצוות שיער בהיר.
דלת הכניסה נעולה.
לפחות הצלחתי לישון קצת.