סביוני מרפא

בטח אחליק באמבטיה ואשבור את האגן. ככה זה תמיד מתחיל. משם, הדרך לסוף קצרה ממש. 

ואולי, דום לב בשינה. התקף לב שקט כזה. כולם טוענים שכך הכי טוב. ללא כאב וללא סבל. כן, מצוין. פחות בא לי לסבול. 

משהו חייב לגמור אותי. זה הגיל שבו דברים אמורים להתחיל לקרות או בעצם להסתיים. אין דרך אחרת. 

אתמול מלאו לי 78 חורפים. אני מרגיש יותר בריא וצעיר מאי פעם. 

פרט לתרופה להורדת לחץ דם וויטמינים, אני לא נוטל כלום. מצטער לאכזב. אני פשוט לא צריך. אני גם הולך. כן, הולך. רגל אחר רגל. רגיל כזה. בלי מקל או הליכון. פיפי, בשירותים - תודה ששאלתם. 

אני אפילו נוהג באותה מכונית כבר 30 שנים. אני עדיין עצמאי. עושה הכל לבד. 

אני מניח שאם מישהו יתבונן בי מאחור מרחוק, הוא לא יחשוד לרגע שאני קשיש הנאבק לנשום נשימות אחרות. 

לעומת זאת, מסביבי, כל חבריי שעדיין לא התפגרו - קמלים. דועכים. מסוממים מרוב תרופות. 800 כדורים ביום. כדור לכל מחלה אפשרית שהם רכשו במאמץ לא מבוטל וכמובן כדורים אחרים הבאים לטפל בתופעות לוואי הנגרמות על ידי הכדורים הראשונים (שגם להם  תופעות לוואי, כמובן).  

אמנון, חברי הטוב עוד מתקופת הצבא, התחיל לאחרונה לפרפר. פיזית, לפרפר. כלומר, מסיבות לא מובנות, בזמן האחרון, הוא עושה עם הידיים תנועות של פרפר. אין בזה שום חן. הוא לא פרפר. זה מעורר רחמים ממש. 

אני מניח שזה נובע כתוצאה מהאירוע המוחי השני שעבר או תופעת לוואי של כל הכדורים שדוחפים לו. או בעצם שילוב של שני הדברים.

אין לו עוד הרבה למסכן. עוד חבר טוב שילך. 

ככה זה עובד כנראה. אף זקן לא חסין מהדבר הזה. אחר כך מתפלאים שאני קם בבוקר ומתהלך בחשדנות. בעיני זה טבעי. 

הגיוני ומתבקש לאדם בגילי ובמצבי להתנהל בזהירות. המוות אורב בכל פינה. אני ממש יכול להרגיש אותו מרחרח. 

בינתיים אני מצליח לחמוק לא רע. להימלט. אבל כמה זמן עוד יוכלו תמרוני ההתחמקות להחזיק מעמד? עצמותיי חזקות אבל אלוהים, קיומי כה שביר.

אתמול הלכתי לקנות נעליים ופתאום זה היכה בי - יתכן שזה זוג הנעליים האחרון שלי. לא יהיו אחרות יותר. זה בפני עצמו הפך את חווית הקניה למשמעותית יותר. על פי מבטה של המוכרת ניתן להסיק שהיא לא כל כך הבינה מדוע הקשיש שמולה דומע כאשר הוא מודד זוג נעליים. את לא מבינה כרגע, אבל גם את תגיעי לשם יקירה. זה לא פוסח על אף אחד. 

ללוויות הפסקתי ללכת. אני אמור לפגוש את מושא החגיגה בכל מקרה וממש בקרוב. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מביקור כזה. 

גם מבתי חולים אני נמנע לחלוטין. 

כל קשיש שמכבד את עצמו יודע שבתי חולים הם בסך הכל עצירות מנוחה בדרך לתחנה הסופית. 

בסוף, אני יודע. בטח לא יקרה שום דבר פיזיולוגי ואהיה מהקשישים הדמנטיים העלובים האלו. מבט פלקט אל עבר האופק. כלי חלול נטול נשמה ומשמעות. יגידו עלי "וואו, מסכן. הוא דווקא נראה כל כך טוב. בריא. חזק... אבל לא. האלצהיימר הכריע גם אותו. מחלה נוראית" הם יגידו. ינידו בראשם ויצקצקו בלשונם. עם כל הכבוד, לי יש תכניות אחרות.

אל דאגה חבר'ה, חשבתי לעצמי בסיפוק, אני עוד כאן. חד כתער ומתכוון להציק לכם עוד מלא זמן. בסוף אקבור אתכם. אחד אחד. אשאר אחרון. 

די השתעשעתי במחשבה הנבזית להתחזות לדמנטי. אני בקלות יכול לאמץ מבט חסר הבעה ולחזור על אותן בדיחות עשרות פעמים. 

יצמידו לי צעירה פיליפינית חתיכה שתדבר עברית במבטא מוזר ותגיד "סבא, רוצה לאכול גרבר טעים?" היא לא תמתין לתשובה שאף פעם לא תגיע ותדחוף לי את המחית המגעילה ישר לתוך הפה. 

בעצם, עכשיו שאני חושב על זה, הרעיון לא נשמע אטרקטיבי כל כך.  

אלוהים, רק לא זה. קח הכל  ורק  תשאיר לי את ההבנה שלא נשאר לי כלום. 

ואז, ממש לא מזמן, זה קרה. נשלחתי מטעם משרד התחבורה, לבקר פסיכוגריאטרית שתבחן את היכולות הקוגנטיביות שלי. או במילים אחרות, שתחליט אם אני פלקט או בדרך להיות כזה. 

בחשש רב הגעתי אל ד"ר צדקה וגיליתי רופאה שעברה כנראה פרוצדורה ניתוחית כלשהי שגורמת לה לענוד חיוך מזויף קבוע על הפרצוף. היא הזכירה לי ליצן ממנו פחדתי בילדות. פתאום הרגשתי בנח עם הפרצוף הזקן והמקומט שלי. אולי זאת המטרה שלה, ואם לא, הייתי שוקל בכובד ראש הגשת תביעת רשלנות רפואית. 

בכל אופן, נכנסתי לחדרה של ד"ר צדקה  בביטחון שהיה לי פעם. זקוף, גאה ונינוח למרות שאני מודה שבתוך תוכי רעדתי מפחד ממה שאני או היא עתידים לגלות. 

הנה, אמרתי לעצמי, רגע המבחן הגיע. אנחנו פה, מול קובעת הגורלות, הפסיכוגריאטרית החייכנית מדי. חיכיתי לזה. התאמנתי לזה כל חיי. אני מוכן!

"איך קוראים לך?" היא ירתה ישר על ההתחלה את השאלות הקשות באמת עם זיק בעיניה שזיהיתי בתור רוע טהור. לא התבלבלתי לרגע, והשבתי לה מיד עם חיוך גדול: "גרגמל!". זה הצחיק אותה. האווירה בחדר השתפרה פלאים וכך גם ההרגשה שלי . החשש שלי תיכף יתבדה, חשבתי בסיפוק.

אז איך הזכרון שלך?" היא שאלה בטבעיות של אחת שמתשאלת מאות פלקטים מדי יום.

הזכרון שלי מצוין, עניתי בחיוך. 

היא הסבירה בתמציתיות שאחד התסמינים ההתחלתיים של דמנציה, הוא אבדן זכרון לטווחים משתנים כאשר האדם אינו חושד למעשה בדבר . בהמשך, היא ביקשה לבצע מבדק זכרון מטופש. שאלתי למה היא רוצה לבצע לי מבחן של חולי אלצהיימר ואז היא ציינה שאחד התסמינים ההתחלתיים של דמנציה הוא אבדן זכרון לטווחים משתנים כאשר המטופל אינו חושד בדבר. היא הסתכלה עלי במבט קצת מוזר כאשר היא אמרה את זה.

בכל אופן, המבדק אכן היה מטופש להחריד וכלל זיהוי של צורות, מתמטיקה בסיסית, התמצאות ובטח היו שם עוד דברים נוספים, אבל כרגע אני לא כל כך זוכר אותם. 

מה שאני כן זוכר, זה שהיא אמרה לי חמש מילים בסיסיות וביקשה שאשנן אותן. זה היה קל. "קלי קלוטו", כמו שהנכד שלי היה אומר פעם. אח"כ דיברנו על בני אייל אותו שמרוב שלא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, אני לא זוכר בן כמה הוא בכלל  וכעבור מס' דקות, היא ביקשה שאגיד לה את אותן מילים שביקשה בהתחלה. חייכתי - היא גם חייכה, כמובן.

 בזמן פיזור החיוכים ההדדי, ניסיתי לחפור ממש עמוק במוחי על מנת להיזכר במילים הפשוטות כל כך שנאמרו לי רק לפני כמה דקות. בשלב זה ראיתי את החיוך של של ד"ר צדקה היקרה נסדק קלות ומפנה מקום לדאגה. לא חשבתי שהחלופה הפיזיולוגית הזאת קיימת אצלה. טעיתי. אני לעומת זאת  המשכתי לחייך כמובן.

ממש לא רציתי להסגיר את המצוקה בה שריתי. התשובה הרי ממש פה. רק לשלוף. נו כבר. קיבינימאט! אתה מסוגל. לבסוף, היא חסה עלי והפסיקה את העינוי הזה ואמרה בטון הכי רציני שהצליחה לגייס: "אחד התסמינים המשמעותיים ביותר של דמנציה, הוא אבדן זכרון לטווחים משתנים". "מכאן", היא ציינה בעיקר לעצמה, "זה רק יתדרדר".

לי זה הספיק. יצאתי בכעס מהחדר של הדוקטור וצעדתי הכי מהר שיכולתי (בכל זאת בן 80) חזרה אל בית הקשישים.

עם הסכומים העצומים שהדיירים האליטיסטים משלמים כאן, ניתן היה להשקיע מעט יותר בעיצוב חדריו הענקיים של בית הקשישים הזוועתי הזה שבו התגוררתי בשנים האחרונות. שמו, כמה מפתיע, הוא סביוני מרפא אבל האמינו לי, סביונים אין כאן ואף אחד לא נרפא. עם כל חיבתי לצבע הירוק, לא יתכן שכל קירות המקום צבועים בו. זה מעלה בי אסוציאציה מיידית של קיא ואני מניח שאני לא היחיד שחושב כך כי אחרת לא ניתן להסביר את שרשרת החברים המקיאים שמסתובבת כאן כל הזמן. 

בני היקר אייל זרק אותי כאן לפני המון חודשים או שנים אני לא זוכר בדיוק אבל זה היה לפני המון זמן. "יהיה לך טוב יותר שם", הוא שכנע אותי בערמומיות. בגללו אני סובל היום. הרגשתי צער אמיתי שהבן היחיד שלי מתכחש אלי. 

נכון שיכלתי להיות אבא טוב יותר ולהתייחס אליו יפה יותר וכנראה שהייתי צריך להתאפק מלכנות את אשתו כ"יצור המכוער ביותר שדרך על פני כדור הארץ". בפניה. אבל זה היה לטובתו לחלוטין. היא פשוט הייתה מכוערת. הגיע לו יותר. הוא בטוח מבין. לא מגיע לי היחס הזה. אני לבד לחלוטין. מעולם לא בדידות כזאת. אין לי עם מי לדבר. כל השכנים שלי למקום הזה לא חיים יותר. הם נטולי שאיפות. תקוות. חלומות.. הם עסוקים רק בהישרדות ובהמתנה. המקום הזה לגמרי לא בשבילי.

מאוחר יותר באותו יום נורא, שכבתי במיטה מיואש לחלוטין וחשבתי אודות חיי החדשים או סופם, כפי שראיתי אותם פתאום. ניסיתי להיזכר בכוח בכל קורות חיי. ניסיתי להיזכר במשפחתי ובמה שהספקתי עד כה. בכל זאת הייתי מישהו במשך כל כך הרבה זמן. לא יקחו את זה ממני. 

ניסיתי לאפס מערכות על ידי בחינה עצמית של כל מיני פרמטרים שידעתי שמאפיינים פלקטים. ניסיתי להזכר בחוויות מהילדות שדווקא רציתי לשכוח. הן עוד שם. 

ירדתי מהמיטה ונעמדתי מול המראה. המחזה אמנם לא היה נאה כלל, אבל לשמחתי לא התקשיתי לזהות את הקשיש המרופט והחבוט מפגעי הזמן שבוהה אלי חזרה בעיני עגל גדולות. חייכתי אליו, אלי, וקלטתי שבעצם אני אני. אני מזהה את הקשיש העלוב הזה. אני חי איתו ביחסי אהבה שנאה כבר 80 שנים. פלטתי צעקת שמחה. אולי ניצלתי ולא אצטרך לבחון את כישוריי בפתרון תשבצים חסרי תכלית. 

למשמע הצעקה הגיחה פאניה. אוי פאניה היקרה. עד שפגשתי אותה, הייתי בטוח שהאשה שאייל הביא הביתה, מהווה את תכלית הכיעור. אבל פאניה, ברוך השם, זכתה בהכל. שום דבר לא התחבר אצלה בצורה תקנית. שום פרט לא במקום. הכל מעוות. תמיד אומרים שאצל מכוערים, האישיות מחפה. ובכן לא. לא אצל פאניה. בנוסף להיותה מעוותת חזותית, קורן ממנה ניחוח נאצי לחלוטין. לפעמים נראה לי שהיטלר עדיין איתנו בגרסה הנשית. הצעקות שלה מסוגלות לגרום לכל בית הקשישים לרעוד. אין לי ספק שחלק מדיירי המקום מתעקשים שלא למות כי הם מפחדים מהנזיפות של פאניה אחר כך. 

"מה זה הרעש הזה"? למה אתה צועק לעזאזל"? צעקה אלי פאניה, במבטא גרמני מזויף מודגש. 

אני מצטער פאניה. היה לי יום נוראי. אני חייב את המספר של אייל. עכשיו! בבקשה תעזרי לי. 

פאניה הסתכלה אלי כאילו נחתתי מהירח. "קצת מודעות עצמית גברת" חשבתי לעצמי. ביום שחייזרים סוף סוף ינחתו פה, אין לי ספק שישר יתחברו לפאניה, קרובת משפחתם. 

בכל אופן, היא הורידה את הקול בצורה לא אופיינית והתחילה לגמגם מענה כלשהו.

"תנסי בגרמנית", הצעתי לה בעוקצנות אופיינית, ואז היא פתאום רק אמרה שנכנס לה משהו לעין והיא צריכה ללכת לנוחיות. 

כשחזרה, היא מיד ניגשה אלי

ולמרות שנרתעתי כמובן,  היא רק הושיטה את היד, ליטפה את ראשי וחיבקה אותי בחוזקה . הרגשתי מבולבל. מעט אבוד. "עבר עליך יום ארוך ומתיש", אמר השטן הגדול בקול מרוכך. "תשכב במיטה ותנסה לישון. כשתתעורר, אביא לך את המספר של אייל. אין שום דחיפות. הכל בסדר". האמת שבאמת הרגשתי עייף מאירועי היום והלכתי פשוט לישון. 

התעוררתי רענן ודי הדחקתי את אירועי היום הקודם.

לאחר ארוחת הבוקר, אלך להתכונן לפגישה עם הפסיכוגריאטרית שנמצאת קבוע בסביוני מרפא. היא צריכה לקבוע אם אין לי בעיות קוגנטיביות ואני כשיר לנהיגה או משהו כזה. אני כבר לא בטוח מה המטרה בדיוק, אבל זה מלחיץ אותי בטירוף.

רק שלא תקבע שאני פלקט או משהו כזה כמו כל הדמנטיים העלובים האלה בבית הקשישים שבוהים בתקרה . 

בגיל שלי המוות אורב בכל פינה.