אותו מצב כמו שיר

עומד בפקק בעיר תחתית. היום תכף מסתיים. 

אני אוהב את השעה הזו ביום, אבל לא את המקום הזה. 

אפשר לראות ירח נדלק בין בניינים. שוב כמעט מלא.

מעט, לאט והפקק קצת משתחרר. לי אין מושג לאן לנסוע. 

המשך ישר, הטלפון אומר.

עכשיו ימינה לתוך הסמטאות. אין כאן שלטים או תאורת רחוב.

חומות מתפוררות והדלתות המוגפות משני צדדי. 

תריסי ברזל שנסגרו על סוף של יום ארוך.

פה ושם יש איזה מקום מואר. חומוסיה קטנה של כמה שולחנות. 

פלאפל אבו אחמד ובורקס גם. בפנים כבר מרימים את הכסאות.

נהג של משאית מספיק לקנות לו משהו ללעוס ושוב עולה להגה. 

היום שלו אולי אפילו רק מתחיל.

הרחובות צרים לי. הכיכרות אילמות. 

אור מעל עוד דלת מאיר שלט של בית כנסת וכמה דמויות חופזות.

שכבות של צבע מתקלף מעל בניין שפעם התגאה בכך שהוא עומד. 

היום כבר לא. היום לא גר שם אף אחד והוא בודד.

נוסע פנימה בלי לדעת איפה היציאה. כמעט לבד ברחוב. 

נראה שלא גרים כאן באמת.

זה רק אזור של חנויות ומקצועות. כולם הלכו הביתה כבר. בחוץ שקט.

הזמן כאילו לא נמדד יותר. מבעד לשמשה חשוך ואפלולי ולא מוכר. 

אני בתוך קופסה על גלגלים, בתוך בועה, וגם הלב שלי מוגף. 

במקומות בהם אני עובר אני הזר.

ממול מתחיל שינוי תפאורה. אני חוזר לנשום. 

לא שמתי לב שלא נשמתי רוב הנסיעה.

ברדיו רק דיברו, עכשיו המוסיקה עולה. מאיר בנאי. גשם. 

יצא היום לפני שלושים שנה.

הרחוב נפתח מולי. בבת אחת זה כביש מהיר.

כשהמכונית פונה על גשר והוא שר את המילים אני מגביר ברעד ומבין.

הייתי באותו מצב כמו שיר.