בועה, נייר, אינדיאנים, וכל מה שביניהם

"הנייר הוא חברו הטוב ביותר של האדם"... 

האמנם? כלום לא יוחסה חברות זו מקדמת דנא, בדברי ימי הקלישאות לדורותיהן, לאיזה מהלך-על-ארבע אשר בוּית והורבע במהלך הדורות על-ידי אותו אדם והלכה למעשה הונדס בכדי לפעול בדיוק על פי טבעו אשר ניתן לו מאלוהיו, בוראו ונצלנו המוצהר – האדם? והאם כעת, משהרהרנו קמעא בפריט מידע לא משמעותי במיוחד זה – שעל מידת תרומתו לחיבור זה ניתן להוסיף עוד רבות ולהתפלמס לשווא – נוכל אכן לכנותו כך בלב שלם?

אם כן, אדייק ואומר כי בהתחשב במידע חדש-ישן זה, ומכיוון שמטרתנו המוצהרת הינה לשבור דפוסי-אוטומט ולעודד חשיבה עצמאית, חופשית, ביקורתית ומעמיקה יותר מזו הממשבצת והמגבילה אליה הורגלנו מינקות ואשר מתחמקת בדילוג כמעט-אלגנטי (אך למעשה עצל ובעל אפקט מרדים, מסמם ומטפיש-המונים מכוון ואף יזום) מכל מורכבות טבעית... יכולה אני לקבוע ללא כל צל של ספק את דיוקה של אותה קלישאה ולומר בלב שלם כי "הנייר הוא חברו הטוב ביותר של האדם הבודד" שכן, כמאמר אותה קלישאה שהרהבתי עוז כעת לדייק, ובהסתמך על קלישאה נוספת עמה אני דווקא מזדהה, הנייר אכן סופג הכל - לעולם אינו שופט, מייעץ מבלי שנתבקש לכך, או מחווה דעתו, אם קיימת זו אם לאו; מעצם טבעו מחוייב הוא להסכמה שבשתיקה, וילבש עבורך תמיד אילו פנים שרק תרצה, אם כלל תרצה שיהיו לו פנים. החופש הטוטאלי שלך טמון דווקא בצייתנות הקיומית שלו. אתה אלוהיו. בלעדיך אין לו זהות. בלעדיך הוא סתם כלי ריק, לוח נקי, פיסת עץ שנגזלה ממנה נשמתה. דף חלק. טאבולה ראסה. אך לעולם לא תשמע אותו מלין על מהות קיומית זו, ייתכן והוא אף מוצא בה שליחות... העץ הנדיב. 

אין שום דבר עצוב במסירות האינסופית הזאת, רק אנחנו יכולים לתת לה משמעות כזו או אחרת. הצ'יף האינדיאני שהיה פעם אבי, היה מתנצל בפני העץ לפני שהיה נוטל ממנו ענף או עלה ולמעשה מבקש את רשותו לפעולה זו. נשמת העץ גבוהה, מכאן ירשה דמותו הסימבולית תכונה זו. העץ יודע שברגע שתינטל ממנו אותה פיסה, היא תהיה לגדם חסר חיים, ולא תגרע אף כמלוא הנימה מישותו של העץ – הטמונה בשורשיו, אשר בכוחם לחבר בין אדמה לשמיים, בין אדמה לאדמה, ובין רשתות תקשורת שאנו בני האדם, לעולם לא לגמרי נבין או נדע. 

מה הפלא אם כן, שנשמה נחותה כשלנו תזדקק לפיסה מרודדת כפי דמותנו הנמוכה של ישותנו הנכה, כדי לנהל שיח או אף רק בדל של שיחה עם עצמינו, ולכל היותר להעבירה לאחר מכן לסביבתנו הכל-כך אטומה? אנו האטומים, הנייר הוא הסופג. הבדידות היא נחלתנו, ודאי שלא נחלתה של הנשמה המקשרת והמקושרת ביותר אל הנשמה הגדולה.

בדידות.

חייתי במצב הזה רוב חיי; ועוד מתוך ידיעה שלא כל העולם בבידוד, אלא רק אני; ולא רק שאני בבידוד - אף אחד לא רואה אותו או אף מודע לקיומו. וזה עוד במקרה הטוב. במקרים הגרועים אנשים נעלבו (וייתכן כי בצדק, בכנות אינני יודעת) מכך שאני מעזה להלין באוזניהם על בדידותי, בזמן שהם עושים כל שביכולתם כדי להיות שם בשבילי וכדי שלא ארגיש כך, מה שכמובן גרם לי להרגיש יותר אשמה, להתגונן יותר ולהתחפר עמוק יותר ויותר בבועה שלי, בועת הבדידות הקיומית שלי. היו שפירשו זאת אף כרחמים עצמיים, ככפיות טובה, ולעתים אף כהתנשאות... אך לא. הכי פשוט שיש - חוויתי בדידות כמצב קיומי טבעי עד כדי כך, שבכנות לא הבנתי איך אפשר שלא לחוש כך, שהרי כל אחד בסופו של דבר מתקיים רק בתוך היקום הפרטי שלו. ונכון - פה ושם מצליחים להיבנות גשרים של תקשורת עם יקומים אחרים, אך אובייקטיבית יהיה עליי להודות כי במוקדם או במאוחר היתה ננעצת דרכם איזו סכין וגם כשכבר ידעתי שעליי לצפות לכזאת, מעולם לא הצלחתי לראות את זה בא, אלא אך בדיעבד לטפוח לעצמי על המצח ולהלקות את עצמי על כך שלא קראתי את הכתובת שעל קירות חושיי, או גרוע מכך – קראתי אך פירשתי לפי שפת לבי ולא לפי השפה הנהוגה בין בני האנוש, ייתכן אף כי ברוב תומתי לא האמנתי שזה אפשרי. וככל שצברתי גשרים וסכינים והסתגרויות חוזרות ונישנות בבועה, עדיין המשכתי להאמין שמשהו בי לא בסדר ושאם רק אצליח לשנות עוד איזו שבלונה תפיסתית או דפוס התנהלות, ביום מן הימים זה ישתנה ותגיח אל חיי שושנה נוספת שתחלוק איתי את פעמון הזכוכית שלי, ונשמור ונגונן זו על זו (או זה) מפני אותו עולם רע אכזר קר ומנוכר ששם בחוץ. כנראה שבנשמתי נעוצה איזו תקווה פנימית תמידית, גם ברגעי היאוש הקשים ביותר, ואולי, רק אולי, זה לא שאני באמת מאמינה, אלא שמשהו בי מאד רוצה להאמין שהגשר קיים וכי אני רק צריכה להגיע בזמן הנכון למקום הנכון במצב הנכון ואז אזכה סוף סוף לומר לעצמי שאותו הרגע היה שווה את כל הסבל ואת כל המאמצים, את כל כיכרות הלחם ששלחתי בהמוניהן על פני ימים, נחלים ונהרות שופעי מים. אך כאשר אני נאלצת להביט ישירות בעיניה של אותה מציאות שאני חווה כאשר אני פוערת ולו צוהר קטנטן בבועתי החמימה, אני נאלצת להעיד על האמת כפי שמשתקפת מניסיון חיי ביקום בו נכתב ומבוקבק חיבור זה: עולמם של בני האנוש הוא כורח של אותה מציאות עבורי, אך לו יכולתי, הייתי מתכנסת ומתעטפת היטב בבועתי המרופדת ניירות נדיבים, ולא עוזבת אותה יותר לעולם, ולא פוערת בה יותר שום צוהר לשום יקום אחר. 

אז אנא האמן לי, אתה שקורא כעת מילים אלה המרצדות להן בחופשיות על מסך הנייר הסופג-כל שלי, שאיני כותבת את המילים האלה לך, כי אם אל היקום שלי – זה הקשוב, האוהב, המלטף, והאכפתי, אותו יקום שייתכן כי המצאתי לעצמי, אך באותה מידה ייתכן כי הוא היחיד שאכן קיים וכי אתה וכל מה שאתה מגדיר כמציאות, הם בסך הכל סיוט מתמשך שברא מוחי כדי לאתגר את עצמו, או אולי לשם מטרה נשגבת אחרת, כגון שיעור זה או אחר, או באופן כללי יצירת חסכים לשם הנעה. ייתכן כי הדינמיקה כל כך הכרחית ליקום האמת הבועתי שלי, עד כי אני עצמי יוצרת במו ידיי את הסכינים, הנעיצות, הכאב, והאכזבות החוזרות ונישנות אשר פעם אחר פעם ניחתות על ראשי כמבול ביום בהיר ומאלצות אותי לפעול או לחוות, לכאוב, להלין, או פשוט.. לתנות אהבים עם הנייר – חברו הטוב ביותר של האדם הבודד - לצורך קישוט קירותיה הפנימיים של בועתי האהובה.