היום שאחרי המגפה

ביום שאחרי המגפה, כולנו נצא מהבית.

בהתחלה קצת נתמהמה. נהסס לצאת לרחוב, נחשוש להגיד שלום מקרוב. נגרד את הראש במבוכה "כי... אתה יודע איך זה, לא בטוח שזה עבר סופית".
האמיצים מבינינו יעזו לחזור לשגרה, וככה יפרצו את המחסומים של הפחדנים שעדיין מתחבאים בבתים. לאט לאט נצא כולנו לחיים שהיו לנו ונחזור לשגרה.

שגרה אמיתית, רגילה, כמו שהיה פעם.

נחזור לעבודה, לחברים, לבילויים, ליציאות.

נחזור למשפחה ולטיולים שנדחו בגלל המצב, ועכשיו סוף סוף אפשר אז חייבים.

נחזור להתחבק ולהתנשק. להיות צמודים בחדר מחניק ושלאף אחד לא יהיה אכפת. להפך, התגעגענו.

נחזור לזהם את האוויר. נחזור ללכלך את הרחוב, ולדרוס את היערות ואת חיות הבר.
נחזור לתקוף אנשים לפי צבע עור ולדקור בריב על חניה.
נחזור לאנוס ולהטריד.
נחזור לפתוח ג'ורה על כל פוליטיקאי וללכלך על התומכים שלו.

נחזור לסף מלחמת אחים.
נחזור לסכסוכים בני 70 שנה ויותר.
נחזור לשנוא כל אדם שחושב אחרת מאיתנו.
נחזור להיות אפתיים.
נחזור להסתכל רק על עצמנו.

נחזור לשגרה.
שגרה אמיתית, רגילה, כמו שהיה פעם.