יבלית

יהודי אחד היה מתגורר בדירה צנועה בעיבורה של עיר. קטנה הייתה הדירה, חדרים בה מעט, אולם היא שירתה נאמנה את צרכיו ואת צרכי משפחתו. הייתה הדירה קורת גג מפני סערות החורף והשמש הקופחת בקיץ, גידל בה את ילדיו ואף הייתה בית ועד לחכמים מידי ליל שבת. נחלת אבות הייתה הדירה, קיבלה היהודי בירושה מהוריו עליהם השלום שקיבלוה מהוריהם. אהב היהודי את דירתו הצנועה והודה לאל על שפעת מזלו.

ערב אחד, בעודו יושב בסלון ביתו, נשמעו קולות מכיוון אחד החדרים. קם היהודי, ראובן שמו, ותר אחר מקור הרעש. משלא איתר, שב אל הסלון והנה אדם זר יושב בו. "שלום עליכם" אמר ראובן וקד אל האורח. "מי אתה?" "נמלט אני מן החרב, מן האלימות והפחד" ענה לו האורח הלא קרוא. "בשכונתי שוררת העלטה בשעות היום והליל, רוע, גזל, אימה ופחד. חיי אינם חיים. אנא, יהודי יקר, הנח לי ללון לילה אחד בצל קורתך" התחנן האיש. רחמיו של ראובן נכמרו על האיש. אומנם, כעס על כי האיש יושב בסלון ביתו מנהג בעל בית, אולם כבש מהר את כעסו, התקין לאורח ארוחת ערב והציע מיטה שיוכל עליה לישון בשקט ובביטחה.

אישתו של ראובן, הביטה מן הצד בחשד. "מדוע אתה מניח להלך זר להיכנס אל ביתנו?" שאלתהו. "רחמנים בני רחמנים אנחנו" ענה לה בעלה, "גרים היינו בארץ זרה, ומי אנו כי לא נפנה לעזרת כל נרדף", פסק ופנה אל ענייניו.

מוקדם בבוקר, קם ראובן אל שגרת יומו. בעודו מתכונן לקראת צאתו לעבודה, הביט בזווית עינו באורח הסרוח על הספה בסלון. קול מחאה קדום נעור בו, אולם על מה? לא ידע. פתח ראובן את דלת הבית ויצא. עננים התקדרו מעל העיר, ברק פתאומי הופיע, האפיל את תאורת הרחוב ועלטה ירדה. הגשם השוטף שהחל לרדת הפך את הרחוב הקטן לנחל שוצף וטובעני וכך, נותר ראובן, רטוב עד לשד עצמותיו, לכוד במלכודת ללא מוצא.

לעת ערב, שב ראובן אל ביתו. היה לו חום גבוה ושיניו נקשו מקור. כל אותו היום חלם על המקלחת החמה וארוחת הערב שאישתו, דינה, הכינה לו. משהגיע הביתה, מצא את האורח מיום אתמול, יושב על ספת הסלון, גופו ערום למחצה ורגליו מונחות על השולחן. "סליחה, אדוני" פנה ראובן אל האורח, "אני מבקש בכל לשון של בקשה, אנא, לא להניח רגלים על השולחן. תודה". האורח ליכסן מבט לעברו, הרים את הספל שהיה מונח על השולחן והושיטו אל עבר ראובן. "הכן לי עוד ספל קפה.". ראובן כעס על האורח, חטף את הספל מידו ואמר: "מה מעשיך כאן? הנחתי לך ללון בצל קורתי מפני שנכמרו רחמי עליך. מדוע תגמול רעה תחת טובה? כעת, קום ולך". החל האורח מתייפח, כרע על ברכיו, תפס את ידיו של ראובן ונישקם: "אנא, יהודי טוב, אנא אל תשליכיני אל השכונה הרעה ממנה באתי. חיי בסכנה, היכן הלב היהודי הרחום שלך?". כך המשיך האורח והמשיך ולא יכל ראובן לעמוד בפני תחינותיו. "אניח לך להישאר בביתי אולם רק למספר ימים שלאחריהם תשוב אל ביתך, ובזמן זה תסייע לאישתי בעבודות הבית".

וכך, הפכה שהותו לקבע. הדיח האורח את הכלים לאחר ארוחת הערב, ניקה את חדר השירותים וטאטא את הריצפה. לאחר שסיים, לן בפינה שהוקצתה לו במרפסת לצד חבלי הכביסה. למחרת בבוקר, קם ראובן לעמל יומו. שוב יצא מהבית ושוב ראה את ענני הגשם מתקדרים מעל ראשו. כך, מידי יום ביומו, היה יוצא ראובן את ביתו בבוקר וחוזר עם רדת החשיכה כשבביתו איש זר. כך היה ימים רבים. באחד הימים, כששב לביתו לעת ערב, ישב האורח על ספת הסלון ובידו ספל קפה לאחר שסיים להדיח את הרצפות והוא מצחקק עם בעלת הבית. "מה עם ארוחת הערב?" חשב לעצמו. בהכנעה הניח את תיקו והתקין לעצמו ארוחת ערב פשוטה. לכשסיים, התיישב ראובן עם האורח, שכבר הפך להיות כבן בית ופתח עימו בשיחה. "ספר לי על המקום ממנו באת" ביקש. זקף האורח את גבו ואמר: "השכונה ממנה הגעתי, אנשים טובים יש בה, מסבירי פנים והגונים. וכי סבור אתה כי נעלה אתה עליהם?" "מדוע אם כן, נשאר אתה ללון בביתי?" שאלו ראובן. "מכיוון שביתך, ביתי הוא" החציף פניו אליו, קם והלך אל יצועו.

בשעת לילה, כשראובן ודינה נשכבו לישון, אמר לה: "לא מוצא חן בעיני ההלך הזר שמתגורר בביתנו. מחר, אגרשו ואשלחו בחזרה אל השכונה ממנה בא". "מדוע תעשה זאת?" התרעמה אישתו. "עזר רב הוא כנגדי. מסייע בעבודות הבית, מחזיר את הילדים מהגן, ורק לאחרונה תיקן את המדף שכשישה חודשים ביקשתיך שתתקן ולא התפנית לכך. לא אסכים". "אבל הוא מתחיל להרגיש כאן כבעל בית" הזדעק כלפיה. "בעצמו אמר לי שביתי ביתו הוא". "אין זה משנה מה הוא אמר, אלא מה הוא עושה" השיבה. "מעשיו טובים ומקלים את חיי מאד". "הוא גם נותן את עינו בך" הוסיף ראובן בכעס. דינה שתקה, סובבה את גבה והלכה לישון.

למחרת, נסע ראובן אל שכונת המגורים של האורח. הלך ברחובות, סובב בין הבתים והחצרות ונכנס לחנויות. אכן, שכונה רעה הייתה, רחובותיה מלוכלכים, חצרותיה מוזנחות ואנשיה קשים ומאיימים. בכל מקום אשר הלך, נעצו בו עוברי האורח את מבטיהם משל זיהו שאינו בן המקום. נכנס אל חנות אחת. הביט בו הרוכל בחצי עין וסימן לשני גברתנים שנכנסו לחנות. ."מי אתה?" שאלוהו, "ומה מעשיך כאן?" "עובר אורח אנכי ובאתי לתור את המקום, הטוב הוא אם רע" ענה להם. "וכי למה תתור את המקום אם אינך מכאן?" סיפר להם ראובן על האורח. "כלום סבור אתה כי טוב הינך מאיתנו?" שאל אותו בעל החנות. "אההה..." השתהה ראובן בתגובתו והסגיר עצמו. "הסתלק מכאן" אמרו לו תוך שהם לוקחים ממנו בכוח את ארנקו, "וקח עצה אין כסף מאיתנו, אל תופיע כאן יותר", והשליכוהו מהחנות.

מיהר ראובן אל מכוניתו. השמיים היו שחורים ועננים כבדים כיסו אותם. גשם עז ניתך ארצה. כשהגיע אל מכוניתו מצא כי שמשתה נופצה. מיהר להיכנס למכוניתו לשוב אל ביתו. כל הדרך הרהר בינו לבין עצמו. נמלט אדם משכונתו הרעה, זכאי הוא לחיים טובים, אולם, כלום רשאי הוא לחמוד את ביתו של רעהו? יתכבד ויעמול קשה ויוכל גם הוא להיטיב את תנאי מחייתו. ביתי הוא מדורי דורות, בית אחד יש לי.

משהגיע אל ביתו מצא את האורח יושב על הספה בסלון, סכין הבשר בידו. לראשונה, חש ראובן מאוים בביתו שלו. "אני מבקש ממך שתיקח את הדברים שלך ותלך מפה. חזור אל השכונה שלך", אמר לו ראובן בקול רועד. האורח לא הביט בו והמשיך לצפות במכשיר הטלביזיה הניצב מולו. ליבו של ראובן הלם בכח כשהתקרב ואמר: "בבקשה חזור לביתך והנח לי לחיות את חיי בביתי בחיק משפחתי". הביט בו האורח והצביע לעברו בסכין: "אהבתי את ביתך וחמדתי את אישתך. זהו ביתי, אם אין דעתך נוחה מעם נוכחותי, קום והסתלק אתה!" 

למחרת, שבת הייתה. מששב ראובן מתפילת שחרית, מצא מטרוניתה זרה לבושה בהידור יושבת לצד האורח. "מי את?" שאל בכעס. "אין זה משנה", ענתה לו. "אני מדברת בשם האורח שלך שמבקש אתה לסלק מבית זה". "בוודאי שמבקש אני..." אמר ראובן ונקטע באמצע המשפט: "אינך רשאי לעשות כן. לכל אדם זכות לקורת גג ולכבוד. בהתעקשותך המטופשת גוזל אתה ממנו זכות יסודית זו. בוודאי זוכר אתה, כי גם אתה היית גר בארץ לא לך". ראובן התקשה להתקומם כנגד המשחק שנעשה לעין כל ברגשותיו. "לא רק לך מגיעה קורת גג, גם לאחרים. סמוכה אני ובטוחה כי תגיעו אל עמק השווה", אמרה ויצאה את הבית. דינה, שעמדה לידו כל אותה העת אמרה: "ראובן, חוששת אני. כל היום מסתובב הוא והסכין בידו. כלום לא יכול הוא להניח לה? אלמלא אחז בסכין, הייתה דעתי נוחה להשאירו כאן. עוזר הוא לי מאד".

כל אותה שבת ישבו ראובן, אישתו וילדיהם ספונים בחדריהם, פוחדים לצאת. האורח השתלט על הסלון, שמע מוזיקה בקולי קולות, הכין לעצמו אוכל ופיזר את שאריותיו על רצפת הבית. מילא את כרסו באלכוהול ונקש בעוצמה על הדלתות כשבני הבית יראים מלצאת. לבסוף, התמוטט על רצפת המטבח, שיכור כלוט, כשהוא מתבוסס בקיאו. בשעת לילה מאוחרת, התעורר האורח, אחז בסכין הבשר ונכנס אל חדר השינה של ראובן ואישתו. הוא הסיר את השמיכה מעל בני הזוג, גהר על דינה, קרע את בגדיה מעליה ועינה אותה. צעקותיה נשמעו בכל הדירה הקטנה. ראובן נמלט אל חדר הרחצה והציץ מבעד לחריץ הדלת.

למחרת הלך ראובן אל ביתם של שמעון ולוי, שני אחיו הגדולים. לפני שנים התגלע סכסוך גדול ביניהם לבין ראובן ומאז לא החליפו אף לא מילה אחת. על אף היותו הבכור מעולם לא רחשו לו אחיו הצעירים כבוד. כנוע היה ראובן, מתחנחן ומתרפס ומעולם לא ידע לשמור על כבודו. שניהם לעומתו, כמו היו תאומים, דמו זה לזה בחמתם המהירה ובחתירתם לצדק. לא צדק ערטילאי שייעשה אלא כזה שייראה. היטב. שמעון ולוי חיו בסמיכות זה לזה במושב סמוך והתפרנסו מעבודת האדמה. אנשי מעשה היו. רבה הייתה הפתעתם משהופיע אחיהם הבכור בביתם. "מה רצונך ראובן?" שאל שמעון. "את חטאי אני מזכיר היום" אמר. "לא נהגתי בכם בהגינות ולא שעיתי לעצתכם, אולם כעת צרה גדולה נפלה על ראשי, ורק מכם תוכל לבוא ישועתי". הביטו שני האחים זה בזה. "אחינו אתה, ואף על פי שחטאת, נעזור לך" אמר לוי. "במה העניין?" סיפרם ראובן באריכות את דבר הפולש לביתו, בית המשפחה מדורי דורות, את התנהגותו החצופה ואת השכונה הרעה ממנה בא. לבסוף, ציין בהרכנת ראש ובהשפלת מבט את הנעשה לאישתו בליל אמש. הקשיבו שני האחים ברוב קשב וחמתם בערה בהם להשחית. נטל שמעון אלת עץ בידו ופנה אל ראובן: "הכזונה ייעשה את אישתך ותחריש?" ."אחינו אתה וחרפתך חרפתנו. הנח לנו לטפל בבעיה" החרה החזיק אחריו לוי. קמו שמעון ולוי ויצאו את ביתם.

מקץ מספר דקות, נמלך ראובן בדעתו. רץ אחרי אחיו הזועמים וניסה לדבר על ליבם. "אנא, אל תפגעו באורח. אדבר אני על ליבו. ברי כי אדם טוב הוא וכי השכונה הרעה ותלאות החיים הפכוהו לאיש עז פנים. מי אנו כי נשפוט, מי אני, שבורכתי בכל טוב, אעמוד בדרכו של אדם אחר אל האושר? חש אני אשמה ובושה גדולה כי כך ביקשתיכם לעשות. היכן הצלם בו נבראנו?" זעם שמעון על אחיו הבכור: "לא, כי גם כבודנו חולל וקנייננו נגזל. אין מדובר על עניינך האישי בלבד. עניין זה נוגע גם לנו. אחים אנו". ולוי הוסיף: "הישמר לך פן תמנע מאיתנו להשיב לך את חייך, כי זאת זכור, מי שאינו נלחם על חירותו, רכושו וחייו אינו ראוי להם". החל ראובן מתעמת עם אחיו וחוסם את דרכם. שני אחיו היו חזקים ממנו, השליכוהו מעל פניהם ושמו פעמיהם אל דירתו. 

ראובן הנבוך, המבולבל והמיוסר היה אובד עצות. חש הוא אל החנות בה שני הגברתנים היכוהו וגזלו את ארנקו. "הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר אפר" פנה ראובן אל בעל החנות. "אנא, הבה את שני הגברתנים אשר היכוני ויצילו את נפשי. שני אחי, בני בליעל, בדרכם אל דירתי לעשות מעשה נבלה באחד מרעיכם. לא תהיה ידי בנבלה הזאת". הביט בו בעל החנות בחצי חיוך, חבט בראובן באפו, ומיהר עם רעיו המגודלים אל הכתובת שהורה ראובן.

לעת ערב, שב ראובן אל ביתו בחשש. הדליק את האור בחדר המדרגות וטיפס בלאט מעלה. משהתקרב אל דלת ביתו, שמע מוזיקה רועשת בוקעת ממנה. ניסה ראובן לפתוח את דלת הדירה אך ללא הצלחה. מישהו החליף את מנעול הדלת. נדמה היה לו ששמע בכי חרישי עולה מן הדירה מעבר לדלת. נקש קלות בדלת, ללא מענה. נקש ראובן שוב חזק יותר, אך קול הנקישה נבלע ברעש המוזיקה. הגביר את עוצמתן והיכה שוב ושוב בדלת בעוצמה, עד שנפתחה. אותו זר נבזה וחצוף עמד בפתח, ללא חולצה. "מה מעשיך פה?" שאל. הציץ ראובן מעבר לכתפו של הזר וראה את אותה מטרוניתה ישובה בסלון ביתו ולצידה בעל החנות וגברתניו. כל אחד נטל לעצמו חפץ מחפצי הבית. "מה קורה כאן?" שאל ראובן, איה אישתי וילדיי? "גרוש גורשו, הושלכו אל הרחוב, זולת אישתך ובנך הקטן שישמשונו כאן. הסתלק!" צעקה לעברו המטרונה ודלת הדירה נטרקה בפניו.

חש ראובן אל המושב, אל בית אחיו. ביתו של לוי היה חשוך ובביתו של שמעון אור קטן האיר מבעד לחלון המטבח. נכנס ראובן לביתו של שמעון ושם, סביב שולחן המטבח ישבו שתי גיסותיו לבושות שחורים. נמלט ראובן על נפשו מהבית והחל לרוץ. תבהלה אחזה בו. נותר כעת ללא בית, ללא משפחה, ללא תכלית. את משפחתו הפקיר, את אחיו הסגיר ועל נחלתו ויתר. והיה נע ונד בין הימים והארצות והיה כל מוצאו יבוז לו ויהרגהו.

  • מוקדש לאחינו ואחיותינו תושבי דרום תל אביב הנאנקים תחת כיבוש הפולש הזר
נכתב על-ידי
אלפי סולומונס
הדף נקרא 277 פעמים
אהבתי חיבבתי
6 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
אלפי, אפשר לדבר על הכתיבה. לטעמי הכתיבה שלך מעניינת. יש לי כל מני הערות אבל הן טובות כמו של כל אחד אחר. אבל אבל אבל - במשפט האחרון, בהקדשה שלך, אתה מרוקן את כל המטאפורה שלך מתוכן ומחייב אותי להתייחס לעניין עצמו. למעשה, אם כל מה שהיית כותב בפוסט זה ״אחינו ואחיותינו תושבי דרום תל אביב נאנקים תחת כיבוש הפולש הזר״ הייתי מגיב לזה נקודתית. אם אתה רוצה את הטייק הספרותי שלי, בוא נעשה את זה על טקסט אחר. הספרות כפי שהיא מעניינת אותי היא לא ספרות פוליטית, על-אף שאני התחלתי לכתוב בהשראת נתן אלתרמן והטור השביעי שהייתה פוליטית לגמרי. הספרות שמעניינת אותי ומעניין אותי לפגוש בה בדף היא ספרות עם ערך תרפויטי - רפויי. אם לא היית מוסיף את השורה האחרונה הייתי יכולה לנסות לחפש את המשל בתוך הלב שלי ולמצוא לו ייצוג פנימי. הפולש הזר, למשל, היה יכול להיות השנאה. השנאה שמתחבאת בתור אהבה לבני עמך ואיכפתיות וכו׳ והיא מחלחלת ומשתלטת על כל חלקה טובה ובסוף שולחת אותך לגלות אחרי ששיעבדה את אישתך ובינך. זה היה מעניין.
הבו לי דף באקראי