זיכרון משותף
"תודה לך, גיל." המנחה של קבוצת התמיכה אמרה בחיוך ענק, לחייה מלאות הסומק התמלאו חיים.
"זוהי תזכורת לכולנו," בר המשיכה. "שאנחנו רק בני אדם." פנס חיוור האיר את פניה השזופות. "וכולנו כאן כי אנחנו מרגישים אבודים, כולנו מרגישים שפיספסנו חלק בחיים שלא יחזור." היא אמרה. "לכן אנחנו כאן, כדי לקבל את עצמנו, עם כל המעלות והפגמים שלנו. שהופכים אותנו לאנושיים."
מאוורר התקרה משך אוויר מלמעלה בקול רטט עדין ושילח אותו בגלים קרירים אל תחתית החדר. האוויר ממש נעים, חשב גיל, ולפתע עלה בדעתו שגם היה יכול להיות נעים לנסוע באוטובוס היום בבוקר, אבל בעצם הוא לא היה בטוח. הוא היה יכול באותה המידה לשכוח לרדת בתחנה ולהישאר באוטובוס עד הלילה.
יד הונפה לאוויר והתנדנדה בפראות.
"כן, נאור." בר שלחה חיוך אל הילד הקטן, שפניו נדחסו מרוב מחשבות.
"לפעמים," הילד אמר. "אני לא זוכר איך הגעתי לכאן." הוא ניסה להפעיל את גלגלי מוחו, עד שחשב שכולם רואים את העשן יוצא לו מהאוזניים. למען האמת, הוא אהב לחשוב. ופאזלים. הוא היה שמח מאוד לפאזל עכשיו.
"זה הגיוני מאוד, בהתחשב המצב." אמרה בר. חיוכה התרחב והיא הנידה בידיה באוויר בתנועה בטוחה. "קבוצת התמיכה נועדה לתמוך בכל מי שזיכרונו בגד בו."
נאור המשיך לדבר. "אנחנו יכולים להרכיב פאזל ביחד מתישהו? אני אוהב בייחוד פאזל של אלפיים חמש מאות חלקים. האחרון שהרכבתי היה של באטמן. אימא תלתה לי אותו בחדר."
אלינה הקשיבה בתשומת לב לדבריו של נאור. היא ישבה ליד גיל שנראה אבוד בתוך מחשבותיו, ונשאה את מבטה אל המנחה שכרגיל, הקשיבה לכולם בהנאה צרופה. אלינה זזה במקום ושמלתה הארוכה הסתבכה מתחת לכיסא והציפה בה כעס לא ברור.
"בר, אני לא מבינה למה שנעשה פה פאזל." היא מחתה בקול וניסתה לשחרר את עצמה מהכיסא הארור. מבטו של נאור ריחף בחדר, והוא לא שם לב למחאה שלה. "זה אפילו מכעיס אותי!" היא הזדקפה בכיסא כמה שיכלה בגילה המבוגר. ואז תהתה האם היא באמת בת ארבעים ושלוש. וגם על זה היא כעסה. "בר! אנחנו פה כבר חצי שנה בקבוצת תמיכה, ואני לא זוכרת כלום ממה שהיה לפני! על זה אנחנו צריכים לדבר! ולא על איזה פאזל טיפשי או אוטובוסים משעממים." והיא שלחה מבט מתנשא אל גיל. הבחור המקריח היה כעת מרוכז בקילוף העור המת שליד ציפורניו.
בר פכרה את אצבעותיה המשוכות בלק ורוד בעצבנות. היא לא אהבה ריבים. היא ניסתה להרגיע את הרוחות עם חיוך רחב ואז פנתה אל האישה המבוגרת: "אלינה, זה מובן לחלוטין." אמרה באותו חיוך מקסים. "אבל אל תשכחי, שהממשלה עוזרת לכם בכך שאתם כאן. ועליכם לקבל אחד את השני, כמו שהממשלה מקבלת אתכם כמו שאתם ועוזרת לכם במה שרק אפשר." אמרה ברוגע. "תחשבי על הילדים שלך."
הדיבורים לא עזרו. אלינה התכוננה לשפוך את כל חמתה על בר, על נאור, על גיל ועל כל הממשלה הארורה שלא עזרה להם להבין מדוע הם לא זוכרים דבר ממה שקרה לפני שישה חודשים, מאז שהממשלה התחלפה.
אולם ברגע זה ממש נכנס פקיד ממשלתי קטן, שרירי ומשופם. הוא נראה כמו מפצח האגוזים מהבלט של צ'ייקובסקי או כמו קריקטורה של אותו מפצח אגוזים.
"אחר צהריים טובים, גבירותיי ורבותיי." נעלי הגומי של הפקיד חרקו על הרצפה. הוא נשא מבט רווי שפם אל הנוכחים. "אני מחפש את גברת בר ארונוב, מנחת קבוצת התמיכה מטעם הממשלה, מורה ללשון בבית ספר יסודי ואופה של עוגות לימון נהדרות בזמנה הפנוי." הוא סיים בכוונה כדי להקליל את האווירה. בר ידעה שזה הולך להיגמר רע. "היכן אני יכול למצוא את הגברת?"
בר קמה מהמקום ומצחה ניצנץ מזיעה. "זאת אני." אמרה והוסיפה צחוק מרוב פחד.
כשהפקיד הבחין בה הוא לא הבין מדוע היא כל כך נרגשת. כולה רועדת ופוכרת את האצבעות. והחיוך הזה…
"הממשלה הביאה לך חדשות, גברתי." הפקיד שלף פתק מקופל ומסר למנחה.
בר בלעה את הרוק ושוב חייכה חיוך מתוח. "כמובן, כמובן…" היא פינתה את הגרון, לקחה נשימה עמוקה והתחילה לקרוא לעצמה.
עיניה התרוצצו על הפתק ואז קפאו בהלם מוחלט. "מפסיקים את הפעילות של קבוצת התמיכה?!"
נאור השמיע קול מחאה, גיל לפתע נראה מרוכז בשונה מבדרך כלל, והבעה מרירה התגנבה לפניה של אלינה.
בר הביטה במכתב בעיניים קרועות לרווחה, החיוך שכולם כל כך אהבו נמחק לה מהפנים. הפקיד שיחק לבינתיים עם שפמו וחיכה לרגע המתאים לדבר.
"טוב ויפה, " לבסוף אמר. "אז אני מבקש מכולם לקפל את הכיסאות ולהניח בצד ליד הדלת כשאתם יוצאים.
בימים הקרובים תקבלו מכתב התנצלות מהממשלה, שמאחלת לכם כל טוב ובעיקר להקפיד לאכול ירקות שעוזרים לזיכרון." הוסיף בצחוק כי לא אהב את האווירה הכבדה שעטפה את כולם.
בר הייתה כעת חיוורת לגמרי. היא הביטה אחד אחד על הנוכחים, וחיפשה במבטה מישהו שיגן עליהם, שיתנגד בתוקף להחלטה השערורייתית (הרי היא בעצמה לא הייתה מסוגלת לעשות זאת), אבל ליבה נפל כשהסתכלה. גיל המשיך לכסוס את ציפורניו בחוסר אונים מרוב דאגה. נאור קפא במקום בפנים מכווצות כשניסה בכל כוחו להיזכר במשהו חשוב, ואלינה השפילה את מבטה והייתה שקטה מהרגיל.
החבורה קמה בראשים מושפלים והחלה לקפל את הכיסאות. נאור אפילו לקח מטאטא וניקה אבק בדממה. תחושת אימה ציננה את גופה של בר. ומה יעלה בגורלם?
הם היו באחריותה למשך חצי שנה, היא לא יכלה לזרוק אותם לכלבים עכשיו. היא חטפה כיסא, העמידה לפניה ונעמדה עליו לעיני כולם.
דממה. כל העיניים היו מרותקות אליה.
היא קרעה את הדף מול הפנים של הפקיד.
"אנחנו לא עוזבים." אמרה בהחלטיות והתיישבה על הכיסא.
הפקיד הביט בגבות זעופות במחזה.
כל אחד בתורו לקח כיסא והתיישב על יד בר.
"אולי אנחנו לא זוכרים יותר מדי," אמר גיל. "אבל הדבר היחיד שאני זוכר זה את המפגשים, ונראה לי שזה משותף לכולנו. אני לא מוותר על זה."
"גם אני לא."
"גם אני!"
הפקיד חשב לרגע להתנגד, אולי להשתמש באמצעי ענישה אפילו, אבל אז החליט שיש לו דברים טובים יותר לעשות והתחמק דרך הדלת.