שש בבוקר
הכלבה נבחה בווליום לא נורמלי, השעה 6:25 בבוקר. השתגעה לגמרי. לא הבנתי מה פשר הנביחות. עד שנזכרתי שדורון מגיע ויצאתי מהחדר כדי לתת חיבוק, להגיד שלום ולחזור לישון.
דורון הוא אחד החברים הכי טובים של דודה שלי, הוא כמו אח בשבילה ודוד בשבילי והוא גר בסרביה.
בדרך כלל אני רואה אותו פעם או גג פעמיים בשנה. אבל עכשיו מכיוון שאני גר אצל תמי אני יראה אותו קצת יותר.
הרבה זמן לא הרגשתי ככה. בתחושת סיפוק וגאווה בעצמי.
אחרי שחיבקתי ונתתי נשיקה, אמרתי שאני חוזר לישון.
הוא שאל, מה אמרת?
אז הדגשתי שנית שאני חוזר לישון. אני חושב שלרגע הוא חשב שהוא לא שומע טוב.
הייתי כל כך גאה בעצמי. הוא לעומת זאת, היה בשוק.
הוא יודע על השינוי אבל הוא בכל זאת מכיר אותי מאז שנולדתי ובטח לא חשב שהוא יצטרך להתמודד עם זה בשש בבוקר היום.
ועדיין הייתי מאד גאה בי שדיברתי בזכר, הדגשתי את המילה ושלא וויתרתי עלי ועל מי שאני.