רופא, אני מתפרק לחתיכות!
(הרעיון עצמו שייך לידיד, אבל נהניתי מכל רגע של כתיבתו.)
"אז,ירין -"
"יאיר."
"אותו הדבר. אז יאיר, מה שאתה מתאר הוא מאוד… חריג. בבקשה תספר לי מה קרה לך?"
הרופא הנמיך את ראשו והקרחת המזיעה שלו ניצנצה בעיניו של יאיר ושיקפה את התקרה. משקפיו גלשו על גשר אפו המנופח והוא נתן ביאיר מבט רעב כשהוא נכון להפגיז את המקלדת במידע.
"עד אתמול בבוקר הכול היה כרגיל." יאיר החל לספר את הסיפור בפעם השלישית. הוא לא הבין מדוע הרופא רוצה לשמוע אותו אומר אותו הדבר שלוש פעמים, אבל הרופא התעקש.
"אמא העירה אותי ללכת לבית הספר -"
"באיזו כיתה אתה?" הרופא שאל בקול רציני, כאילו מדובר בשאלה של חיים ומוות, ליקק את שפתו בתאוותנות ואצבעותיו רעדו בהתרגשות מעל המקלדת.
"כיתה ד', אבל למה זה חשוב?" יאיר הזעיף את פניו. פעם שלישית שיאיר מספר את הסיפור, וכל פעם הרופא נטפל לפרטים קטנוניים אחרים.
"ילד צעיר," הרופא ניפח את החזה והעמיק את קולו בחשיבות רבה. "כל מידע הכרחי עבור רופא. אני אפילו לא יכול להתחיל להסביר לך. הכל חשוב! הכל! עכשיו תמשיך, ירין! בבקשה, אני ממתין!"
"יאיר."
"שיהיה. תמשיך!" הוא סידר את חולצתו וקיפץ במקום כמו ילד קטן שמחכה לתורו במגלשה. או לפחות כך הוא נראה בעיניו של יאיר.
יאיר המשיך, "אז אחרי שאמא העירה אותי, הלכתי למקלחת להתארגן. אחר כך -"
"להתארגן?!" הרופא התרגז וסנטרו הכפול רטט מכעס."הוא חושב שהוא יכול להגיד לי רק להתארגן וזהו!" הוא נחר בפליאה. "רק להתארגן! כמו ששוטר יישאל פושע מה הוא עשה אתמול בחצות, וההוא יגיד לו: רק רצחתי!"
יאיר הביט בו במבוכה. "אני לא מבין איך זה קשור, דוקטור…"
"התארגנתי!" הוא המשיך להוציא קיטור. "על סמך זה הוא חושב שארשום לו תרופה. אגיד לרוקח: 'מהר! בוא, תן לילד תרופה! מדוע, אתה שואל? מה קרה לו? - ובכן, הוא התארגן!!"
"רגע, אבל לא נתת לי לסיים!" יאיר שאג בכעס. הוא הגביר את הקול ואת מהירות דיבורו כדי להשתיק את הרופא. "אז הייתי במקלחת וצחצחתי שיניים ועשיתי פיפי וקקי," זה היה נראה לו מוגזם, אבל הוא הרגיש עכשיו מחויב לפרט. "ואז כששטפתי פנים, הסתכלתי במראה. ואז...ראיתי את מה שראיתי."
"מה ראית?!" הרופא שאל בקול נרגש, רוכן מעל המקלדת בתנוחה קרבית. הוא שכח לגמרי מהעצבים שלו וחיכה בעיניים מנצנצות לשמוע בפעם השלישית את מה שקרה ליאיר.
יאיר חשב שזה מוזר ואפילו חולני.
"ראיתי שהיד שלי כאילו מתנדנדת ליד הגוף ואין לי שליטה עליה, כמו סמרטוט. " יאיר שלף את מפרק ידו, והדגים מול הרופא.
הופ! היד התפרקה בקלילות כמו חתיכת פאזל והתנדנדה רפויה.
"התחלתי להיכנס לפאניקה, אבל אז הזזתי את היד ושמעתי איזה קליק מוזר, כמו ששומעים כשמרכיבים שני חלקים שמתאימים בלגו, או כמו שלוחצים על כפתור, ואז היד חזרה למקום."
"מה אתה אומר!" הרופא מילמל לעצמו בהתלהבות של מי שקנה פחית משקה במכונה וקיבל שתיים במקום. הוא נקש במרץ כמו ארנבת קופצנית. "מה אתה אומר! זה פשוט מדהים! מדהים! הייתי אומר."
יאיר נעלב מההתרגשות. איך זה מדהים שהגוף שלו (פשוטו כמשמעו) מתפרק לחתיכות?
"אבל מה אני עושה דוקטור?!" יאיר צעק עליו בדרישה. "אמא חושבת שאני עכשיו בבית הספר, אבל התחמקתי כי הייתי חייב לדעת! זה לא הוגן שעשיתי את כל הדרך ושיקרתי לאמא ואז תבוא ותגיד לי רק שזה מדהים!" יאיר המשיך לצעוק. "וזה בכלל לא מדהים! תנסה אתה אחר כך, דוקטור, לשים נעלי ספורט רק בשביל לגלות שהרגל שלך נפלה באמצע המדרגות (לא הנעל - הרגל!!) ואז לחפש אותה בכל הבית (כשההורים צועקים שתאחר לבית הספר, ומה כבר תגיד להם?) וכל זה רק בשביל לגלות שהכלב הטיפש שלך התביית עליה כאילו הייתה איזה עצם טעימה ועסיסית!" עיניו של הרופא התרחבו במין סקרנות או פליאה. אבל לא נראה שהוא הבין, כי הוא ליקק שוב את שפתיו בצורה מגעילה ביותר וחיכך את ידיו זו בזו כאילו רוקח איזו מזימה.
יאיר הדגים לו שוב כדי שיבין. הוא שלף את הרגל, הניח אותה על השולחן, והרופא כעת כמעט התפוצץ מרוב עונג וריגוש כשהרגל החלה לזוז מעצמה. היא ניסתה לברוח מהשולחן בקפיצות קנגורו קטנות וכמעט הצליחה להגיע לרצפה, אלא שהרופא זינק על הרגל הבורחת כמו שחיה מזנקת על הטרף שלה והידק אותה בידיו. הוא החל לסובב אותה, להפוך, לדגדג ולנער באושר של ילד שקיבל את הצעצוע שרצה ליום ההולדת.
"הי!" יאיר החל לצחקק ללא שליטה. "דיי, תפסיק. זה מדגדג!" הוא אמר חסר נשימה מרוב צחוק אבל רק מתעצבן יותר ויותר מהאטימות של הרופא. הוא הרגיש כמו איזה עכבר במעבדה שעושים עליו ניסויים.
הרופא מצידו, לא הבחין בכלום. זה רק הוא והרגל. הרגל והוא. הוא היה מהופנט אליה וכעת אפילו התחיל לרחרח ואז העביר לשון על סוליית נעלי הנייקי שלו. יאיר התכווץ במקום בחלחלה ועצם עין אחת בסלידה. הוא נזכר שאתמול דרך על קקי בחזרה מבית הספר והעדיף לא לראות את המחזה מעורר הבחילה.
אבל הרופא המשיך במשחקיו ויאיר כבר פחד שעוד רגע הוא הולך לקחת לו את הרגל ולמסמר אותה על הקיר מרוב התפעלות.
לבסוף, יאיר הצליח להשתלט על עצמו. הוא קיפץ על הרגל שנותרה מחוברת לגופו, הושיט ידיים מעבר לשולחן וחטף מהרופא את הרגל, כמו שחוטפים סוכרייה מתינוק.
הרופא התפרץ בקול נבוך, אבל תובעני. "זה למטרות מחקר, ילד!" הוא האדים ונחיריו התרחבו. "תחזיר לי את הרגל!"
"לא!" יאיר אמר ונרתע אחורנית במגננה. "זה שלי! אתה הרופא כאן, אתה אמור לעזור לי!"
"אני לא יכול לעזור לך אם אתה לא תיתן לי…" הוא כיחכח בגרונו ועיניו התרוצצו בחיפוש אחר תירוץ. "לבחון אותך מכף רגל ועד ראש! בדיוק כך!" הוא מצא לבסוף את המילה, והכריז בנימה מנצחת, כאילו עכשיו משיש לו תירוץ הוא רשאי לעשות כל מה שמתחשק לו עם הרגל.
יאיר התנגד בתוקף. "לא! רק תגיד לי למה זה קורה ואז אני אעוף מכאן!" הוא השתתק ואז הוסיף בהיסוס. "אמא תכעס אם אספר לה מה אתה עושה לי!"
הרופא התרומם מהכיסא בתנועה דרמטית, מתנשף כולו. "אתה! ילד קטן! תפלצת! יצור חסר כל עידון שלא מבין כלום! זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הרפואית שאנחנו נתקלים בתופעה כזאת: באדם שיכול לפרק את הגוף לחתיכות ממש כמו… ובכן, לגו." אמר ונסחף בדבריו. "ויש בידי את הזכות ואפילו את החובה - אם יורשה לי לומר - לעשות כל מה שצריך למען המדע! והמדע דורש מאיתנו להבין את התופעה שאגב, החלטתי לקרוא לה: 'תופעת הלגו' שבאמת אולי דומה מאוד לתופעה אחרת כמו פריקות של המפרקים… אבל זה לרוב רק אחרי פציעות ספורט ו…"
הרופא חפר וחפר, ויאיר ניצל את הרגע להתחפף משם בהקדם.
הוא ווידא שהרגל נמצאת בידו והסתער לעבר הדלת. הוא ריחף במסדרונות ודילג על מדרגות, ליבו פועם במרץ. כשיצא משערי המרפאה, וכבר הגיע לרחוב הראשי, הרשה לעצמו לעבור להליכה. הוא הסדיר את נשימתו וניסה לעכל את התרחיש המוזר שחווה הרגע. גופו הצטמרר כשהתמונות חלפו בראשו, ובייחוד חש את האימה מציפה אותו כשנזכר ברופא מלקק לו את הרגל. "אני לא הולך לרופא יותר בחיים!" הבטיח לעצמו והגביר את מהירות הליכתו.
היה נדמה ליאיר שגם הרגל נזכרה בטראומה, כי לפתע קליק חלש נשמע מהרצפה ויאיר איבד את שיווי המשקל. כשהעיף מבט לאחור, לא היה לו ספק שהיא רדפה אחריו בכל הכוח.