מגילת שוט

נהר גדול, נניח שמו ירקונאמזונס, אפיקו רחב וארוך, הולך ומתפתל, עד שנשפך אל הים הגדול, נניח שמו האטלנטי השקט, ובקצהו הרחוק גליו נשברים בשערי גן-עדן.
במזח, על מבדוק, כלי-שיט, ספינה, נבנית ומשופצת. ספינת מנוע ומפרשים, גם יחד.
מושקת הספינה אל מי-הנהר, שורדת את הטבילה הראשונית, את סטירת-המים, ועוגנת במרכז הנהר.
אט-אט מתקבצים סביבה כלי-שיט נוספים, מכל הסוגים. יש בם רפסודות מטות לשקוע, יש בם ספינות-קרב, יש בם מכליות דלק וגם מכליות מים, גם מציל על חסקה, מקומו אינו נפקד.
אם יורם עוגן הספינה, היא תצא לדרך, מונעת מתלילות מורד-הנהר ומהרוח המטיחה ראש במפרשיה. אלא שבשלב מסויים, זמן קצר אחר תחילת שיוטה, הספינה תעצר. תנופת המורד תמה ורוח אין.
רק אם יוזרם דלק למנועיה, מהמכליות שליד, רק אם יועמסו מזון ומים למלחיה, תשוב ותשוט אל יעדה, שערי גן-עדן.
ולא – תשאר עגונה, אגונה. ואז יעשו בה רוחות השמים, והמים, וכל השאר – שפטים. והייתה כלא הייתה.
"דוגית נוסעת, מפרשיה שניים…
אם לא יעורו כל מלחיה,
איכה תגיע הדוגית לחוף?"