קליפות גרעינים

ימי השישי וכלו השמיים בצבעם. אדום שקיעה הופך לשחור יין. בין ערביים מתערבב עם לקראת קידוש.

המרק עם הדלעת, הבשר הרך. החריפות של החילבה על הרכות של הקובנה. בצק ספוג בשמן, שרוף מתחתית הסיר ומחורר בזכרונות.

ימי השישי שאחרי ארוחת הערב. היינו יושבים עם החברים של ההורים בחצר הישנה.

הבן שלהם היה בגיל שלי, קטן ממני בחודשיים. 

כל יום שישי כשהם דיברו על פוליטיקה ורוקנו צלוחיות של פיצוחים אני והוא שיחקנו שש בש.

אני כבר לא זוכרת מי ניצח. אני רק זוכרת את הריח של הקליפות של הגרעינים.

מידי פעם אבא שלו ואבא שלי היו מייעצים לנו במשחק, מקנטרים זה את זה, צוחקים. מנהלים מלחמה סמויה על גאווה הורית.

בימי השישי ההם עוד לא היה אכפת לי מבנים, אבל מאוד אהבתי שש בש. גם הוא. 

ההורים צחקו עלינו שנתחתן כשנהיה גדולים. אנחנו נפנפנו מעלינו את התקוות שלהם ורק סידרנו עוד משחק.

אלה היו ימי השישי שלי. 

לפעמים אני מנסה להיזכר יותר, על מה דיברנו בעצם? מה קרה שם? איך בסוף זה התמסמס? מי לעזאזל ניצח במשחקי השש בש ההם, אני או הבן של החברים של ההורים?

אני לא זוכרת שום דבר מאלה, כמובן. 

רק את הריח הזה של ערבי השישי ההם אני זוכרת, ריח של קליפות גרעינים.