כפכפים, בירה וצלקות

"אני, את, בירה וכפכפים" הוא הבטיח לי. בטח שהאמנתי כי גם נורא רציתי להאמין. רציתי להיות הבחורה ההיא הקלילה שלא מפחדת ללבוש ג'ינס קצר וגופיה מבלי שיראו את הצלקות המכוערות. רציתי  להיות זו שלא פגעה בהם ולא פגעה בעצמה. התאהבתי בו למעשה, בדיוק בגלל המשפט הזה כי  האמין שאני יכולה להיות ההיא ששותה ועוצרת בזמן, ורוקדת וזזה בחופשיות שיש לאלו החיים בחירות בעור של עצמם. עכשיו אנחנו באוטו נוסעים בשתיקה ומקשיבים לרדיו שהוא התדר של כל השקטים באכזבתם. הברך השרוטה מתחילה להתאים לצבעי הצלקות. בהתחלה צחקנו ואז פתאום נבהלתי מאיתנו. כמו השמש השוקעת בים, שקע גם חיוכו.