בלדה ליורה

עוד דיון ובסופו החלטה 

היום יוצאים למלחמה! 

הקודקוד נותן פקודה, 

אל ההוא שם בקרקע 

וכך במרץ ותנופה, 

מלאים באמונה 

שברור שיש לסמוך 

על ראשיו של עם וחוק. 

נשיקה, חיבוק, פרידה 

לפני שמצטרפים לגדוד. 

אחרי הכל, זו מלחמה! 

והזמן, כמו מנות קרב מדוד! 

וכך ברגע האמת, 

קרבה האצבע אל ההדק: 

אצבעו של היורה! 

ולא זו של ההורג, 

שישב לו שם על כס 

וחשיבות אף לא ייחס,

לאיך שניה של לחיצה 

תהפוך שנים של הדחקה. 

מי היה יודע שהמנצח ההוא, 

שעד אותו הקרב היה אדם פשוט, 

הפסיד מזמן במלחמה שלנצח בה יהיה כלוא. 

איך יתכן? הרי הוא חי! איך אינו אסיר תודה?

ככה זה כשמוציאים לפועל החלטה 

בלי לחשוב על מבצע הפקודה.