טיפול

"ואתה בטוח שאין שום תופעות לוואי?"

הרופא הצמיד את משקפיו לאפו ואמר בקול משועשע "בוודאי שאני בטוח. הטכנולוגיה הזאת כבר עובדת כמה שנים טובות. זה לא מסוכן יותר מחיסון לשפעת" 

אותי זה ממש לא הרגיע אבל נראה לי שהתשובה הזאת  הייתה מספקת לתמר והיא החזיקה לי את היד וחייכה. אני לא מאשים אותה , ניסינו כבר הכל, עונשים, שיחות, כדורים,עוד עונשים ועוד שיחות אבל שום דבר לא עזר .

מבעד למראה הכפולה יכולנו לראות את אריק משחק. טוב, לא בדיוק משחק אבל בשבילו זה היה סביר. הוא לקח את אחת הבובות ותלש לה את כל השערות, כשהוא סיים הוא צייר עליה בטוש שפם קטן כמו של היטלר. האחות ניגשה אליו ושאלה אם הוא רוצה אולי דפים אבל אריק בעט בה והיא ברחה מהחדר. כמה שאהבתי את הילד הזה ידעתי שיש איתו בעיה. הוא פשוט הרס, שרף, נשך ובעט בכל דבר שהיה בסביבה שלו. צעצועים, חיות, אנשים, מחשבים, שום דבר לא היה בטוח מפניו. אף אחד מהילדים בשכונה אף פעם לא בא לשחק איתו או הזמין אותו אליו. והמורים שלו הבהירו לנו חד משמעית שאם ההתנהגות שלו לא תשתנה במהרה הם יאלצו לסלק אותו מבית הספר. אחרי השיחה הזאת תמר ואני החלטנו לבדוק ברצינות את הטיפול. 

"ואנחנו יכולים להחזיר אותו למצב הקודם בכל שלב אם אנחנו רוצים נכון?" שאלה תמר וקטעה לי את חוט המחשבה. 

"בוודאי!" השיב הרופא . הקול המבודח שלו התחיל לעצבן אותי " למרות שבשנה הראשונה זה לא מומלץ , אבל אתם תקבלו בסוף התהליך עותק דיגיטלי של האישיות הישנה שלו.  ואם אי פעם תבחרו תוכלו להחזיר אותו למצב הקודם. שבז׳ש

תמר הסתכלה אלי עם העיניים היפות שלה ולחשה לי "אני רוצה". 

הטיפול היה יותר מהיר ממה שחשבנו ואחרי שלוש שעות כבר הייתי עם אריק במשחקיה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא גרשו אותנו משם. חזרנו הביתה, הילד אכל ארוחת ערב וביקש ללכת לישון. בלי בכי או טלוויזיה או דרמות. השקט הזה היה לנו קצת מוזר בהתחלה אבל מתרגלים אליו ממש מהר. 

במדף העליון בארון הבגדים שלנו, מאחורי שמיכות החורף ישנה קופסאות נעליים ישנה. יש תוכה בעיקר תמונות ופנקסי חיסונים, בובה של מיני מאוס שמישהו צייר עליה שפם קטן של היטלר. היה בה גם כונן קשיח נייד עם מדבקה שהודפס עליה "אריק". לפעמים אני מוציא אותו החוצה, מלטף את כיסוי הפלסטיק של מה שפעם היה הבן שלי ומחייך .