דקונסטרוקציה

"אוקי, הנה אנחנו מתחילים..." הטכנאי אמר והושיט את ידו לפאנל הכפתורים מולו.

"לא לא! תעצור!" קוזמו זעק במפתיע. הטכנאי עצר והוריד את ידו. הוא החזיר את מבטו מהפאנל בחזרה לקוזמו והצמיד את גבו למשענת הכיסא שלו. "מה קרה?" הוא שאל בטון רגוע.

לרגע קוזמו שתק. שפתיו היו מתוחות, מבטו התרכז בנקודה כלשהי על הרצפה. "אני מפחד" הוא השיב לו בכנות. הטכנאי הינהן בדממה בעודו מביט בקוזמו, זה המשיך להתרכז ברצפה, נמנע מקשר עין עם הטכנאי.

"זה נורמלי. זה קורה להרבה אנשים. אולי אפילו לרובם, לא באמת טרחתי לספור... אבל זה לא משנה" הטכנאי אמר. קוזמו המשיך לשתוק. הטכנאי נאנח. "תשמע, אתה צריך להבין שזה מפחיד אותך עכשיו. זה דיי מלחיץ מכל נקודת מבט. במובן מסוים זה אפילו דומה למוות, אבל רק במובן מסוים... אלוהים אני פשוט מזעזע" הטכנאי שיפשף את עיניו. "מה שאני מנסה לומר הוא שרגע אחרי, אתה אפילו לא תדע שזה קרה. כלומר אתה תדע, אבל לא יהיה לך אכפת מזה. קשה להבין, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל ברגע שתפנים את זה, בעצם אתה כבר בצד השני. זה כמו הרגע לפני קפיצת בנג'י, רק בלי הקטע הטוב שנראה ברור ומובן" הטכנאי הוסיף.

לבסוף קוזמו הרים בחזרה את מבטו אל הטכנאי. "יש לך כוס מים?" הוא שאל. הטכנאי חייך בחזרה וענה לו "כמובן". הוא זינק מהכיסא אל עבר קנקן מים שעמד על השולחן בצד השני של החדר. "אתה יודע מה השאלה שחוזרת להטריד אותי כל הזמן?" שאל קוזמו בזמן שהטכנאי מזג לו כוס מים. הטכנאי השיב לו בשלילה וקוזמו המשיך את חוט המחשבה שלו. 

"באופן עקבי מתגנבת לראש שלי המחשבה לגבי האם כל זה נחוץ. האם זה באמת מה שנכון לעשות.  אני מבין מהר בכל פעם שהתשובה היא כן, אבל אני לא מרגיש את זה. זה נשמע לך הגיוני?". הטכנאי מסר לו את כוס מים חד פעמית ולאחר מכן עצר לחשוב. 

"נחוץ? תראה חבר, אני לא האדם שאמור לשכנע אותך בעד או נגד. אני רק הטכנאי. אני רק צריך שתגיד לי כן או לא. אני לא מרגיש שאני במעמד לעשות יותר מזה. למען האמת מה שכבר אמרתי קודם כבר מרגיש לי מעבר לסמכות שלי..."אבל אז קוזמו קטע בגסות את שטף דיבורו של הטכנאי.

"אבל איך זה ייתכן? אתה לא מרגיש טיפת אחריות לזה? אתה לא סתם טכנאי. אתה לא רק לוחץ על הכפתור. אתה לא אופרטור סתום כמו שגם רופא אינו מכשיר סריקה עם חיישנים לזיהוי תופעות. אתה בן אדם. אתה מפעיל פה שיקול דעת, אתה מבין את ההקשר. אתה מסוגל לגבש החלטה לגבי מה אתה חושב על המקרה שמולך. אתה מסוגל להחליט, לפחות בשביל עצמך, האם האדם שמולך צריך או לא את עדכון התוכנה הנוירו קוגנטיבית שלו".

הבעת פניו של הטכנאי השתנתה. הוא התיישב על כיסאו, נשען לאחור בנוחות. הוא הביט על השעון שעל שורש כף ידו. "אין לנו הרבה זמן..." הוא התחיל לומר. "אם אני הולך על זה אני חייב שתענה לי על זה" אמר קוזמו בקרירות.

"אתה אומר את זה כאילו אני אמור לשכנע אותך... " הטכנאי התחיל לומר אבל עצר. לאחר מכן הוסיף "כן" בטון יבש. "מה כן?" שאל קוזמו.

"כן. אני מרגיש אחריות לזה. אתה צודק. אבל אני כבר הבנתי מזמן שזה חסר תועלת. אני רואה אותכם פה לפעמים לחמש דקות. אתם נכנסים, אני מסדר את הכבלים והכל, מעלה את התוכנית שכבר כתבתי קודם לפי הטפסים שהעבירו לי... אין לי כבר צורך אפילו לדבר או להכיר את המטופל. את כל העבודה עושים המאבחנים והפסיכולוגים. גם אם לדעתך אני יכול להיות שלא, עכשיו אני בהחלט אופרטור סתום. אם אתה רוצה לשמע את דעתי, זה יקח לנו יותר מחמש דקות. למען אמת, פעם ניסיתי לעשות את מה שאתה אומר, הייתי מקבל את הטופס של המטופל ומבין שהאדם הזה עושה טעות חמורה. אבל אתם לא מבינים. זה לא משנה מה אני אגיד. אתה כבר החלטת, אתה רוצה להשתנות קוזמו. אתה כל כך רוצה שאתה יושב פה מולי ואתה נמצא במרחק לחיצת כפתור מהקוזמו הבא שמחכה לך. הקוזמו שכבר נמצא שם פיזית בתוכך, אבל הקוזמו הנוכחי לא נותן לו. אם כבר, אולי התשובה הנכונה באמת היא שאין פה שום אחריות לקחת. אני רק עוזר למשהו הטבעי לקרות."

קוזמו הינהן ולא אמר דבר. הוא שתה את שארית המים בכוס ולאחר מכן הניח אותה על השולחן לצידו. "זה מה שהייתי צריך" קוזמו אמר, ומשראה שהטכנאי לא מבין את כוונתו הוסיף "הייתי צריך לקבל את הוידוא הקטן הזה רגע לפני. אתה קורא רק את המסמך המאבחן הטכני והסופי. אתה לא יכול לדעת למשל שבדרך מסוימת אני פה כי הפסקתי להאמין שבני אדם מסוגלים לקחת אחריות". 

קוזמו התרווח בכיסא העצום, השעין בעדינות את ראשו מכוסה האלקטרודות לאחור, ולאחר מכן עצם את עיניו. "תעשה את זה" הוא אמר.

הטכנאי בלע את רוקו, חש בכבדות יוצאת הדופן שנוספה עבור המקרה המסוים הזה, ביחס לרבים האחרים שעוברים שם יום ביומו. הטכנאי לחץ על הכפתור. תהליך הדקונסטרוקציה החל.