העשן

או בגרסאות השונות - "הפסקתי לעשן", "וואלה אני כבר לא מעשן", "סיימתי עם זה אח שלי".

אם רק הייתה מכונת קסמים שמעניקה לי שקל אחד על כל פעם שהפה שלי הוציא את החירטוטים האלה לאוויר.

העניין הרציני כאן שהם תמיד אינם חירטוטים כאשר הם נאמרים.

באמת רציתי להפסיק.

וזה היה קשה מדי.

חזרתי.

הפסקתי.

חזרתי שוב.

ככה הגלגל מסתובב שנים.

אני כבר בשנה השמינית.

היו לי הפסקות ארוכות מדי פעם אך תמיד נשארתי מעשן.

מעשן בפנים.

כל פייסל אני מתייבת עליו רק כדי להסתכל קצת להיזכר בזמנים יפים יותר עם פייסלים יפים יותר.

אז בנוגע לחירטוטים, הם חירטוטים שמתגלים ברגע שאתה חוזר לעשן.

במקרה שלי,

תמיד חזרתי לעשן.

אם יש משהו שהוא מוחלט, זה העשן.

הגיע הזמן שהעשן יתפוגג.

המוח יתאוורר.

הגוף כמובן.

אך בעיקר אני אתאוורר ואזכה לחיות את החיים האלה קצת בלי פילטר, בלי תלות.

כרגע מה שאני רואה לנכון, לעשן כבר אין מקום של שחקן מפתח בחיים שלי.

הגיע הזמן שלו לתת את המגרש לשחקנים אחרים.

שחקנים חדשים שאולי ישנו את המשחק לטובת הקבוצה.

מועדון הכדורגל הפועל סטלה בטלה.

אפשר לאבד את החיים ברגע, אפשר לאבד אותם לאט לאט ואפשר גם לעולם לא לחיות אותם כשורה.

אני רוצה לחיות כאן ועכשיו.

עם עיניים מחודדת לאופק שמולי.

ולרגע הקובע, אני אגיע בראש צלול ונפש שלווה שאינם תלויים בנוכחותו של העשן,

אגדת הדשא שהחליט לפרוש בזמן הנכון,

החליט לפנות את המגרש לשחקנים החדשים הרעננים וכמובן הסאחים.

תודה לך עשן על צחוקים מתגלגלים, על האפשרות להבין מהי באמת במבה, ישיבות ארוכות ועמוקות,

ערבי פיפא שברור לך שאתה מסטול מידי לנצח, פייסל של השחרור מהצבא והדובדבן שבקצפת,

פייסל קפה של בוקר.

להתראות עשן,

עד שתחליט לחזור מפרישה.