מכתב ממאדים

את עדיין בחיים. הייתי מופתע. עם המגיפות והבצורת והמלחמה לא ציפיתי. בכיתי אלף פעם עלייך ועלי ועל העולם הזה שהיה כל-כך יפה פעם וכל-כך תמים. השנים בפלוטו לא היו טובות אלי. אני מניח שאת יודעת שהייתי שם. הבנתי שכולם ידעו ואני חשבתי שאף-אחד לא יודע. בהתחלה אם ידעו או לא היה נורא חשוב לי ועם-הזמן הפסקתי לחשוב על זה ולמדתי לקבל את החומות האלו כגזירת מציאות שאין להתמרד מולה. שלא תביני לא נכון, לברוח ניסיתי אלף פעם.

ויתרתי על תחושת העוול. תחושת העוול ואי הצדק הנורא. התחושה הזו אכלה לי את השנה הראשונה בפלוטו אבל אז ״נולדתי מחדש״. איכשהו, ויתרתי והויתור הזה, אני מרגיש, היה הכרחי.

את בחיים אבל את מאושרת? טוב לך איפה שאת נמצאת? איפה את? את לבד או בזוגיות? משפחה? לא ידוע לי כלום ואני רוצה לדעת.

אני לא יודע מה אעשה עכשיו. בפדרציה כבר לא יקבלו אותי, לכדור-הארץ רק הדפוקים חוזרים. אני יכול להמשיך לזורן. יש עוד כמה חלליות אחרונות שיוצאות תיכף אבל יש לי עוד יום-יומיים להחליט. אני גם יכול להשאר כאן ולחיות עם מה שיש - אוכל לאלף שנים ושיעמום אחד גדול. איך אוכלוסיה של שישים איש (פחות או יותר זה מה שנשאר) תצליח לשמור על שפיות במאדים זה גדול ונשגב ממני אבל נו שויין, גם לגור במדבר בארץ זה קשה. היה קשה. עכשיו הרי הרבה יותר קשה אבל לא בגלל החול...

אני תוהה אם נפגש שוב ואם זה יקרה בזורן ואם בכלל תרצי לחדש את הקשר. עשור אבוד הוא עשור אבוד. חלמתי להזדקן איתך ועכשיו אני יכול להציע לך רק את הזיקנה עצמה. החיים בבית-כלא בפלוטו לא הופכים אדם לצעיר יותר.

יש לך תחביבים חדשים? את שומרת את הספרים שהבאתי לך? מה לגבי אחיך - הוא בסדר? הוא התקבל לקאדטים? הוא שרד?

יש בפלוטו ציפורים נורא יפות, מין נשרים גדולים ואפורים ששורקים כל הזמן. את יודעת שפעם זה היה לא אתי להנדס חיות? אנשים פחדו... ובצדק אבל מהצד הלא נכון במשוואה. אני חושב על זה ובא לי לבכות.

את יודעת, אני חושב על זה - אני אמשיך לזורן. הגעתי להחלטה. גם אם תהיי שם וגם אם לא תרצי לראות את הפרצוף הזקן שלי. למדתי שבחיים צריך לזוז. גם בפלוטו השתדלתי לזוז כמה שיותר. כשזזים משהו קורה - או שנפתחת דלת או שלפחות משפשפים קצת קורוזיה.

הרגתי ארבעה אנשים בדרך החוצה. שניים מהם הכרתי ושניים היו ילדים ממש. אני הכי לא גאה בזה בעולם אבל זה קרה ואני אחיה עם זה.

הכי בא לי לקנות פופקורן ולשבת איתך בירקון כמו באוגוסט החם ההוא... אם רק לא הייתי מסתבך עם הנבדואידים, עשר שנים מותק - יכל להיות לנו ממש טוב. או שהיינו נפרדים תוך שתי דקות.

את בטח תקראי את זה כשאני אהיה כבר בעל-חלל. תכתבי לי חזרה בבקשה. תכתבי לי כדי שלא אשתגע.