ירח חָסֵר
א
הירח היה במילואו, עגול ובהיר, על רקע שמי לילה בהירים של אביב, שלא זכר בהירים כמותם. יואב צפה בו בעיניו המתפלאות והסקרניות, עיני ילד על סף המעבר לגיל ההתבגרות. הוא חש שהוא נשאב מעלה. זה היה מכשף, כמעט מפחיד. כמו מערבולת נוסקת מעלה מעלה, ללא שליטה. הוא ידע שהתוואים שעל פני הירח, הכתמים השחורים והכתמים הלבנים טומנים בתוכם מקומות קסומים אינספור כגון מכתשים, הרים ורמות. זאת למד מתצלומים אינספור של הירח שצפה בהם פעמים כה רבות. הוא הכיר כמעט את כולם בעל פה, לפחות את כל אלה שהיו בהישג ידו. בקרוב יחגוג את בר המצווה שלו והוא קיווה שבעזרת סכומי הכסף שיקבל במסיבה שתיערך לכבודו, יוכל לרכוש לעצמו טלסקופ, משאת נפשו מזה זמן רב, טלסקופ שבאמצעותו יוכל לבלוש בעצמו, לבדו, אחרי הירח ובעצם… לא רק אחרי הירח. גם גרמי שמים אחרים – כוכבי לכת, ערפיליות ועוד ציפו לו אי שם במעמקי השמים השחורים, במעמקי החלל. הוא יחרוש אותם באמצעותו. ליבו הצעיר, לב הילד על סף הנעורים, פרפר בהתרגשות כשהעלה בדעתו חזיונות של צפייה בשמים, לבדו, בלילות בהירים של קיץ וריחוף חופשי ומלא חירות בין העצמים הרבים שזימנו לו שמי הלילה. הוא נזכר בלילות הרבים שבילה בשדות ריקים וחשוכים בשכיבת אפרקדן, כשפניו אל מול שמי הלילה זרועי הכוכבים. בשובו הביתה היה זוכה לנזיפתה של אמא – "איזה ילד מבלה לילות בשכיבה על האדמה המלוכלכת כשהוא מסתכל על השמים? זה לא בריא, זה מסוכן." ואחרי רגע הוסיפה: "וזה גם מוזר."
"הלוואי שהיה לי טלסקופ, הלוואי," חשב.
לפעמים חש שגם בלי טלסקופ הוא מסוגל לשוטט בדמיונו מעל פני הירח ולראות את תוואיו בפרטי פרטים, לנוע מעליהם, להתקרב אליהם ולהתרחק מהם, לבחון אותם מזוויות שונות.
"הלוואי שהיה לי טלסקופ, הלוואי." הרהר שוב. "אין כמו טלסקופ. הלוואי שהיה לי. הלוואי שיהיה לי. הלוואי."
"לך לישון," בקע קולה של אמו כאילו מבעד לשמי הלילה, קורע בבת אחת את השחור הטהור שהקיף את הירח, מזעזע את הירח בכבודו ובעצמו.
הקסם פג.
"אנחנו נוסעים מחר לים ואחר הצהריים מגיעים לביקור אצל הדוד שלך. צריך לקום מוקדם."
"עוד מעט," עיווה את פניו לשמע אזכורו של הדוד.
הוא מצא את עצמו על המרפסת שקודם ריחף בה כמו בחללית בשמים השחורים ועתה, לפתע, לא הייתה אלא מבנה אבן ובטון. השמים התרחקו, הפכו לפתע לקטנים וברקע היה מודע לפתע לדיבוריהם ולתנועותיהם של בני הבית ושל רעשים ורחשים שוליים מן החוץ – מכוניות נוסעות, בני אדם מהלכים ברחוב, צחקוקים של נערים ברחוב.
"עוד רגע," אמר שוב, אך לאכזבתו גילה שלא עולה בידו לרתום את עצמו כמקודם אל קורי הקסם של הירח. הוא חש כמו דג שהוטל אל היבשה החָרֵבה, חסרת הלחלוחית.
ב
הביקור אצל הדוד היה ארוך ומשמים משתיאר לעצמו. הדוד ובני ביתו התגוררו בדירה קטנה ועלובה למדי בפינת רחוב צדדי שלא היה קרוב לשום מרכז ראוי לשמו. הדוד היה איש מלאכה פשוט, חרוץ וחביב והוציא מתחת ידיו מלאכות יצירה פשוטות ולא מתוחכמות, ממש כפי שהוא בעצמו היה – פשוט וחסר תחכום. לא היה בדוד דבר שעניין אותו.
הדוד היה חסר אמצעים או כפי שנהוג לומר זאת במלים פחות רחמניות… עני. העוני היה מוחש בכל פרט ופרט. בניגוד לאנשים חסרי אמצעים אחרים, שהסתירו את עוניים, עוניו של הדוד היה פשוט וגלוי לעין כל, עוני שהיה ניתן לראותו באופן בלתי אמצעי, עוני בלתי מתוחכם. נראה היה שהוא אף לא ניסה להסתירו. העידו על כך, בין עדים אחרים, קירות הבית הצמאים לצבע חדש ועירומם של הקירות שלא היה בהם זכר לתמונה, מלבד תמונת הנישואים שלו, תמונה אחת ויחידה בבית כולו. העציץ הבודד שניצב על השולחן היה עציץ פלסטיק והצמח שבו היה קקטוס, מפלסטיק אף הוא. דמותו של הדוד הייתה כבדה כעופרת. פניו היו אפורות ומקומטות. יואב לא החליט אם מה שראה בעיניו היה עצב או ביטוי לקשיי יום יום, או משהו אחר. הוא לא היה מהדברנים, וזאת בלשון המעטה. גם כאשר דיבר היו אלה דברים שלא היה בהם עניין, שלא היה בהם ברק או אפילו שמץ של ברק, דברים כבדים הנופלים עליך כאבנים כבדות, מתישות, מאמצות את תשומת לבך ללא תמורה. הוא הביט ביואב. הבעת פניו ועיניו הכחולות העידו על טוב לבו אבל היה זה טוב לב עקר, טוב לב שלא הצליח להגיע אליו ולא נטע בו תחושה טובה, שלא לומר התרוממות נפש.
"זה בשבילך." הושיט אליו הדוד בתנועת יד פשוטה וגולמנית מתנה ארוזה בעטיפת נייר זולה ומקומטת. הוא הושיט לו אותה כמו היתה חפץ חסר כל חשיבות, כאומר: "אני יודע, זה שום דבר, אל תייחס לכך כל חשיבות, אבל אין ברירה – אני צריך לתת ואתה צריך לקחת."
הוא היסס בטרם לקח את המתנה. יותר מאשר בסקרנות, הביט בה בחשש, אפילו בסלידה מסוימת.
"לא אגיע לבר המצווה שלך. אינני יכול." אמר הדוד בהתנצלות, פניו מיוסרות. "אז הנה המתנה שלך לבר המצווה," אמר כאילו כל רצונו היה רק להיפטר מהמשא שבידו.
ההיסוס נמשך זמן רב, זמן רב מדי. ידו של הדוד נותרה באוויר.
אביו הסתכל עליו מן הצד בציפייה מתוחה. "קח. הדוד נותן לך אז קח." התיז את קולו בלחש. מעבר לכך לא אמר דבר אבל מבטיו חבטו בו, נזפו בו, האיצו בו, הצליפו בו כמו שוטים.
זרועו של הדוד עם המתנה שבקצֵהָ נותרה באוויר עוד רגע ארוך, ללא מענה, מוגשת אליו בתחינה, בחוסר ביטחון שהרעיד את האוויר, כמהסס בינו לבינו אם היא ראויה, מצפה לגזר דינו של הילד.
"קח." אמר לו אביו, הפעם בקול נחרץ יותר מאשר מקודם.
הוא לקח את המתנה בחוסר רצון וסינן תודה חלשה שבקושי נשמעה.
הוא פתח את האריזה ובראותו את תוכנה גיחך קלות. הייתה זו משקפת פלסטיק פשוטה, משקפת צעצוע זולה, מן הסוג שנותנים לילדים בני שבע או שמונה. מזווית עינו הבחין כיצד מסמיקות פניו המיוסרות של הדוד.
"תודה," סינן חלושות מבין שפתיו, לא מתכוון להודות באמת ובתמים.
ג
"העלבת את הדוד שלך, את אחי." אמר אבא בלחישה בנסיעתם הביתה.
"אבל זה סתם צעצוע עלוב," אמר יואב.
"הוא עני, יואב, עני."
"אז עדיף שלא היה נותן לי שום מתנה, בטח שלא כזאת." התעקש הבן, פניו מתעוותות במיאוס.
השתררה שתיקה ארוכה.
"חבל." אמר האב . פניו התכווצו. לא יכול היה להסתיר את אכזבתו ועלבונו.
הם המשיכו בנסיעתם ולא הוסיפו לדבר עוד. היה זה יום קיץ זוהר והשעה הייתה שעת בין ערביים קסומה, עם צבעים מרהיבים. באופק הסתמן הים עם ריבואות ניצוצות האור שהחזיר מן השמש הרכה והטובה שהטביעה חום טוב ומיטיב בתוך מימיו. יואב הביט בכל הקסם הזוהר הזה שנספג בנקבוביות עורו כמו נוזל קסמים המשפיע טוב על הגוף כולו.
ולפתע חש שהנוף איבד את כל זוהרו.
הכל נמלא שתיקה. הזוהר הרב התעמעם.
ולא בשל דעיכתה האיטית של השמש.
משהו קרס בקרבו.
בדמיונו ראה את עצמו יושב בכיסאו של הדוד, מושיט לאוויר הריק את המתנה שלא זכתה למָעֳנֵה.
ליבו התכווץ.
בכי שקט בקע בתוכו, בכי חסר קול, כבד כדמותו הכבדה של הדוד.
איך לא ראה?
ד
בהגיעם הביתה כבר שקעה השמש. היום החל להחשיך.
הוא אכל את ארוחת הערב בלי חשק. אמו הביטה בו בדאגה.
"קרה משהו?" הניחה את ידה על כתפו, עיניה מביטות בו במבט חודר ומוטרד.
הוא הניד בראשו לשלילה.
היא הביטה לעבר האב, מתקשה לפרש את מבע עיניו שהיה בהם עצב מהול בתסכול. הוא הניד את ראשו באטיות משמאל לימין בתנועה מהוססת, לא בטוחה בעצמה.
כשהשתרר חושך יצא יואב שוב אל המרפסת ובהה בכוכבים, כדרכו.
לפתע חזר אל חדרו, הוציא את המשקפת מאריזתה המקומטת וחזר אל המרפסת.
השמים השחורים חיכו לו.
הירח היה חָסֵר מעט אבל עדיין כמעט במילואו. כן, כמעט במילואו אבל… חָסֵר מעט, קטן מעט מכפי שנראה אמש.
ירח חָסֵר מעט.
המחשבה על כך הטרידה אותו.
הוא הביט במשקפת ארוכות ובזהירות במעין חרדת קודש.
הוא בחן אותה מכל צדדיה.
בידיים רועדות כיוון אותה אל הירח.
הוא הידק את אחיזתו בה והביט בתשומת לב מבעד לעדשות הפלסטיק הזולות שלה.
כפי שציפה, למשקפת כמעט ולא הייתה השפעה על גודלו הנראה של הירח. דרך המשקפת הוא נראה כמעט בגודלו המקורי, כמעט כפי שהוא נראה בעין חשופה.
מעבר לכך, הירח היה מעורפל מבעדה, פחות ברור ופחות חד מאשר בלעדיה.
ואז…
הוא התקשה להאמין למראה עיניו.
מבעד למשקפת הפך הירח בבת אחת לברור וחד, ברור וחד יותר מאשר בצילומי הירח המקצועיים ביותר שראה אי פעם בחייו. הוא גדל אל מול עיניו לאטו. יכול היה לצפות בבירור בתוואים שעל פניו, בשוני שביניהם, בגבולותיהם, בשוני באורך הצללים שהטילו ההרים השונים על הקרקע השוממה והמצולקת במכתשים.
הוא נשאב מבעד לעדשות המשקפת הפשוטה אל עבר שמי הלילה החשוכים. הוא ממש ריחף מעל פני הירח, שהיה מרהיב ומנוכר גם יחד, ריחף מעל הנוף המצולק, הנוף זרוע המכתשים המוכר לו כל כך.
מעל לאופק הירח עלו פניו המיוסרות של דודו, זרועו מושטת אליו בתחינה.
בקצֵהָ לא הייתה עוד מִשְקפת הצעצוע.