איתנו באולפן

"זו היתה השעה הראשונה של התוכנית 'הקול זורם' ברדיו 'קול הדרך', עם המוזיקה הישראלית הכי חמה. על הביצוע הטכני תום שכטמן, בהפקה ספיר מועלם ודור פז ואת המוזיקה עורכת יובל קדמון. ואני כאן איתכם גם בשעה הבאה, עוז זילברשטיין".

הוא הניח את האוזניות, קם מהכיסא והתמתח. "טוב, חברים, מישהו רוצה פיצה?"

"אני בפנים" אמר תום הטכנאי.

"גם אני", אמרה ספיר, המפיקה הראשית.

"זורם איתכם", אמר דור המפיק.

" יאללה, דור, אתה מזמין", אמר השדרן.

"כמו תמיד, כן? מגש פטריות ומגש זיתים?"

***

סער אברהמי נשען על הקטנוע שלו מחוץ לסניף של "הפיצהציה" ברחוב החשמונאים. הוא הביט בשלט המואר ושאל את עצמו בפעם המי יודע כמה מי הגה את השם המטומטם הזה. 

"אחי, חמש דקות יש לך הזמנה מוכנה לרדיו 'קול הדרך'. שתי משפחתיות", צעק לו האחמ"ש מתוך הפיצרייה.

"על זה!" אמר סער.

***

הוא החנה את הקטנוע בכניסה לאולפן "קול הדרך", ניגש אל דלת הפלדה ולחץ על האינטרקום. מאות-אלפי המאזינים בטח חושבים שמדובר באולפן נוצץ והייטקי ברמת החייל, אמר לעצמו סער. אבל הוא ידע את האמת: התחנה שחורצת גורלות וממליכה מלכים במוזיקה הישראלית יושבת בקומה הראשונה של בניין מגורים אפרורי בדרום תל-אביב.

דור פתח את הדלת. הוא כבר זיהה את הפרצוף של סער, השליח הקבוע של "הפיצהציה" בשבועות האחרונים.

"או, מעולה, אנחנו גוועים פה מרעב", אמר דור.

"יופי, אז באתי בדיוק בזמן", אמר סער. "האמת, רציתי לבקש משהו".

"שוּט".

"תראה, אני מאזין קבוע לתחנה שלכם וכבר מלא זמן אני רוצה לראות איך נראה האולפן מבפנים. אז חשבתי, אולי יש מצב שאתה עושה לי סיור קצר באולפן?"

"בטח", אמר המפיק. "אני אקח אותך לקונטרול וגם תוכל לפגוש את עוז זילברשטיין, הוא בדיוק בשידור עכשיו".

***

"הגיעה הפיצה!" הכריז המפיק. "בוא, כנס, כאן זה הקונטרול", הוא אמר לסער.

סער הניח את תיק השליחים הגדול המרופד על השולחן בכניסה והוציא מתוכו את שני מגשי הפיצה. דור בא לתת לו טיפ, אבל סער אמר, "אין צורך. מבחינתי הטיפ זה לראות את האולפן".

"יאללה בכיף", אמר המפיק.

סער ניגש שוב אל התיק. לבו פעם בחוזקה.

הוא הוציא מתוכו חפץ מתכתי.

***

שבוע קודם לכן, הכניסה לכפר חווארה שבשומרון. 

סער עצר את המכונית השכורה ליד חנות המכולת ונכנס פנימה. ג'מאל המתין לו מאחורי הדלפק, כמו שקבעו בטלגרם.

"אהלן יא זלמה", אמר ג'מאל. 

"אהלן", אמר סער. "יש לך את זה?"

"בטח. הבאת את הכסף?"

"כן. כמו שסיכמנו".

"שמונה אלף שקל, כן?"

"כן, מה שדיברנו".

"טוב, בוא איתי למחסן".

הם נכנסו למחסן אפלולי שהיה עמוס בפחי שמן זית, בשקי אורז ובקופסאות שימורים עם כיתובים בערבית. ג'מאל הזיז את אחד השקים. מאחוריו היה ארגז מתכת נעול. הוא פתח אותו והוציא מתוכו צ'ימידן צבאי קטן מברזנט.

סער פתח את הרוכסן והביט לתוך התיק.

"זה עובד, נכון?"

"בטח עובד", אמר ג'מאל. "בדקתי בעצמי". הוא היה בסוף שנות העשרים לחייו, עם שיער קצוץ ופנים מגולחות, ולבש חולצה כחולה ודהויה של "אחמד ובניו עבודות עפר". 

"לא, כי אם זה לא עובד, טלפון אנונימי אחד לשב"כ ותוך שעה הם פה, סוגרים לך את הביזנס ומאשפזים אותך בכלא נפחא. וכמו שהבנתי, זה לא בדיוק בית מלון שמה".

ג'מאל לא חייך. הוא גם לא שאל את הבחור היהודי בשביל מה הוא צריך את הסחורה. כל עוד משלמים לו במזומן – עדיף בדולרים, אבל גם שקלים זה בסדר – הוא לא שואל שאלות.

סער העמיס על כתפו את הצ'ימידן וחזר לאוטו.

***

הוא נכנס הביתה, הניח את הצ'ימידן על הספה ופתח אותו.

הוא הוציא מתוכו את התכולה והניח על השולחן הקטן:

תת-מקלע "קרלו" מתוצרת בית מלאכה מקומי בשכם ושתי מחסניות מלאות.

הוא פתח את הלפטופ ונכנס לשידור החי המצולם מהאולפן של קול הדרך. הוא כבר הכיר את האולפן כמו את דירת החדר וחצי שלו, למרות שמעולם לא היה בתוכו.

***

סער הוציא את ה"קרלו" מתוך תיק השליחים, הרים אותו באוויר וצעק:"תעצרו מיד את השידור!"

"פאק, מה זה?" צעק המפיק. "למה יש לך נשק? מה אתה רוצה?"

"אני רוצה שתפסיקו עכשיו את השידור!"

דור שלח את היד אל הנייד שלו.

"אֶפ אֶפ אֶפ", אמר סער, "בלי טלפונים ובלי משטרה. קודם תפסיקו את השידור".

" אי-אפשר להפסיק ככה את השידור באמצע", אמרה ספיר. "אתה רוצה שנגיד משהו בשידור?"

סער ציפה לתשובה הזאת. 

"טוב, תשימו בינתיים איזה שיר שאתם רוצים ותכניסו אותי לאולפן. 

"עוז, אנחנו בבעיה", אמרה המפיקה באוזניה לשדרן וסימנה לו משהו דרך הזכוכית שמפרידה בין הקונטרול לאולפן. רק אז הבחין עוז בשליח הפיצה החמוש בתת-מקלע. הוא קפא במקום.

"אני שמה שיר ומכניסה אותו לאולפן", אמרה המפיקה. 

"ט... ט... טוב".

***

"מי אתה? מה אתה רוצה?" שאל השדרן בקול רועד.

"אני סער אברהמי".

"אוקיי.. ואנחנו מכירים מאיפשהו?"

"אתה באמת לא יודע מי אני?"

"מצטער, אבל לא. מי אתה? ולמה אתה עומד פה עם רובה?"

"קודם כל, זה לא רובה, זה תת-מקלע. ואתה אמור לדעת מי אני".

"מצטער, אבל באמת שאין לי מושג".

"אז אני מניח שלא האזנת לסינגל ששלחתי לכם כבר לפני חודשיים".

"איזה סינגל?", שאל דור המפיק. "רגע, מה, אתה..."

"כן. אני מוזיקאי. אמן. הוצאתי כבר שלושה שירים. הסינגל האחרון נקרא 'זעם'. שלחתי לכם, אבל לא טרחתם להשמיע אותו בתחנה אפילו פעם אחת. גם לא את השירים הקודמים שלי".

"תשמע", אמר עוז, "אנחנו מקבלים בכל שבוע מאות שירים חדשים. רק כמה בודדים מתוכם נכנסים לפלייליסט. אני מניח שהשיר שלך עלה בישיבת... רגע, תן לי לבדוק..."

"אין לך מה לבדוק. ראיתי באינטרנט את הפרוטוקול של ישיבת העורכים שלכם. השיר שלי עלה לישיבה ונפל. ככה היה גם עם הסינגלים הקודמים. לא השמיעו אותי אפילו פעם אחת בתחנה שלכם".

האמת היתה שלא השמיעו אותו אף פעם, באף תחנת רדיו.

"טוב", אמר השדרן, " אני יכול להשמיע אותו עכשיו. אתה לא באמת מתכוון לירות עם הדבר הזה, נכון?"

"אל תדאג. אם תעשה מה שאני מבקש, אני לא אצטרך להשתמש בו".

"אין בעיה. רק תגיד לי מה לעשות".

"אני רוצה שב-24 השעות הקרובות תשמיע בתחנה את כל השירים שלי ברצף. ורק את השירים שלי. אחרי זה לא יהיה בנאדם אחד במדינה שלא יכיר את המוזיקה שלי".

"אה... יש לך שלושה שירים, אתה רוצה שנשמיע אותם ברצף?"

"כן, אלא אם אתה והצוות שלך רוצים לצאת מפה בתוך שקים שחורים".

ספיר הביטה בשדרן במבט שואל.

"בואי נעשה מה שהוא אומר", אמר עוז.

"יש לנו רק בעיה אחת", אמרה המפיקה. "אין לנו את השירים שלך. מה שלא נכנס לפלייליסט אנחנו..."

"כן, כן, אתם מוחקים, אני יודע. אבל את לא צריכה לדאוג". סער הוציא דיסק און קי ומסר למפיקה. "תתחילי עם 'זעם', תמשיכי ל'פסים וכוכבים' ואז את 'אהבה בשחור'. הוא קצת מדכא, אבל לא נורא".

***

החפ"ק המשטרתי נפרס במרחק של כ-150 מטר מתחנת הרדיו. מפקד מחוז תל-אביב, ניצב משה (צ'יקו) זיתוני, מפקד המרחב, תת-ניצב עופר סאקל, ומפקד הימ"מ, ניצב-משנה חמי מזרחי, הידוע כנצ"מ ח', רכנו מעל צילום אוויר של האזור. 

"אוקיי", אמר מפקד המרחב, "אז כמו שאנחנו יודעים, החוטף הוא סער אברהמי, בן עשרים ושמונה. מתברר שהיה לוחם בדובדבן, ככה שהוא יודע להשתמש בנשק. הוא עובד בחודשיים האחרונים כשליח פיצה וכמו שאתם מבינים, הוא סוג של מוזיקאי".

"וכל מה שהוא רוצה זה שישמיעו אותו ברדיו?" שאל מפקד המחוז.

אישה בבגדים אזרחיים הצטרפה לשיחה. זו היתה בקי סימנטוב, מפקדת צוות המו"מ. "כן, זה מה שהוא רוצה. שישמיעו אותו במשך עשרים וארבע שעות. והם כבר משמיעים אותו שעה וחצי".

"טוב, אנחנו לא נכנעים לטרור", אמר מפקד המחוז, "גם אם הטרוריסט הוא מוזיקאי סוג ז'. חמי, מה הסיכוי שאתם פורצים פנימה ומורידים אותו בלי לפגוע בבלתי מעורבים?"

"כבר היו לנו משימות יותר קשות", השיב מפקד הימ"מ.

"אני מציעה למצות את המשא ומתן", אמרה בקי. "תיקחו בחשבון שהוא לא באמת מהווה איום. לפי הפרופיל שלו, קשה להאמין שהוא יפגע במישהו".

"ומחר כל זמר שירצה שישמיעו אותו ברדיו, או יראו אותו בטלוויזיה, יעשה פיגוע מיקוח?" שאל מפקד המרחב.

"אתה יודע שזה לא יקרה".

"טוב, תנו לי רגע לחשוב", אמר מפקד המחוז. הוא יצא מהחפ"ק והדליק סיגריה. אחרי כמה דקות התקשר למפכ"ל המשטרה, שהיה בדרך מירושלים לזירת האירוע. 

"שמעון, אני נכנס פנימה".

"מה אומר מפקד הימ"מ?" שאל המפכ"ל.

"הוא אומר שזה קטן עליו".

"ואין אפשרות שצלף יוריד אותו מבחוץ, בלי לפרוץ פנימה?"

"לא. זה אולפן בלי חלונות, אין קשר עין".

"אוקיי, צ'יקו, יש לך אור ירוק", אמר המפכ"ל. "אל תחכה שאגיע. רק תשתדלו לנטרל אותו ולא להרוג אותו. בכל זאת מדובר באחד משלנו".

***

מהדורות החדשות שידרו בגל פתוח את הדרמה שמתרחשת מחוץ לתחנת הרדיו. ובתחנה עצמה, בלופ אינסופי, שודרו שלושת השירים של סער אברהמי: "זעם", "פסים וכוכבים" ו"אהבה בשחור". 

שיעורי ההאזנה לתחנה באותו יום הגיעו לשיא. לא בגלל השירים, שנמאסו אחרי פעם אחת שהושמעו, אלא בגלל האפשרות המסעירה שתוך כדי השידור יפתח המטורף באש ויהרוג את כל מי שבאולפן, או לחלופין – שלוחמי הימ"מ יפרצו פנימה ויחסלו אותו.

***

בשעה 23:15 נערכו לוחמי הימ"מ לפריצה. 

בשעה 23:20 הצמיד החבלן מטען קטן לדלת ופוצץ אותה.

כמה שניות אחר כך פרצו הלוחמים לתחנה.

סער, ששמע את הפיצוץ העמום, הרים אינסטינקטיבית את הנשק לכיוון הכניסה. הוא היה מיומן, אבל לא מספיק. בכל זאת הצטברה אצלו חלודה מאז הצבא. 

כדור מדויק פגע בכף ידו. הנשק עף הצידה. הוא הרגיש כאב צורב ונפל לרצפה.

הלוחמים פרצו לאולפן והשתלטו עליו במהירות.

אחד הלוחמים, שהוא גם פרמדיק, החל לטפל בפצוע.

ספיר המפיקה התעשתה ראשונה והפסיקה את השידור.

***

"ועכשיו הרגע שכולנו חיכינו לו", נשמע קולו של השדרן עוז זילברשטיין. "שיר השנה שאתם, המאזינות והמאזינים של רדיו קול הדרך, בחרתם ברוב קולות ובפער ענק על פני שאר השירים שיצאו השנה. אבל לא נחזיק אתכם יותר מדי במתח...". 

סער ישב על המיטה בתאו שבכלא רימונים והאזין לרדיו. הוא הביט בצלקת הארוכה שעל כף ידו.

"כולכם מכירים אותו, את הזמר והיוצר המוכשר שפרץ לחיינו באולפן הזה ממש, לפני חצי שנה בלבד, ומאז השירים שלו הפכו ללהיטי ענק. ובכן, שיר השנה של רדיו קול הדרך הוא..."

סער הגביר את הרדיו.

"... 'זעם', של סער אברהמי!"

סער חייך. הוא האזין לדקה הראשונה של השיר שלו וכיבה את הרדיו. הוא לקח את המחברת מהשידה שליד מיטת הקומתיים, הוציא עט מהמגירה והתחיל לכתוב את הלהיט הבא.