ככה כמו פעם/ יפית קלוש

היא קמה בכבדות, בזמן האחרון, מאז שהכל התחיל, הבקרים קשים לה, גם בצהריים לא קל, אבל הכי קשה לה בלילות. אז היא מתהפכת מצד לצד והמחשבות, המחשבות מייסרות אותה.

אבל היום תקום אחרת, היא הבטיחה לעצמה אתמול בלילה כשהלכה למיטה עם הבשורות האחרונות של החדשות.

שטפה פנים, צחצחה שיניים, הלכה למטבח להכין קפה, בכיור הייתה כוס אחת עם משקע של קפה שחור.

בזמן האחרון, מאז שהכל התחיל, הוא מתחמק ממנה, או אולי מהבית, מהשקט...לא יכול להכיל את העובדה שהם לא פה.

כשהיו קטנים היה קם איתם בבוקר ומאפשר לה לישון עוד כמה דקות, משחק איתם בשקט בסלון ואז שולח אותם להעיר אותה בנשיקות וחיבוקים,

נשיקות וחיבוקים...כמה זמן לא הרגישה נשיקות וחיבוקים מהם, לא יודעת כמה זמן עבר כי מה יעזור לספור, 43, 44, 45, בחדשות גם ככה סופרים כל הזמן, והיא יודעת שיש געגוע שלא ניתן לספור אותו.

מזל שהוא מצא את המטה להתעסק בו בימים האלה, הרי ללכת לעבודה לא יכול, כולם מסתכלים במבטים עצובים, שואלים שאלות שגם לו אין תשובה עליהם. והרי סבלנות לשבת ליד המחשב ולעשות משהו אין לו. המחשבות טורדות את מנוחתו ולא נותנות מנוח, שוב ושוב הוא משחזר את השבת ההיא, מה היה, איך היה, ואם היה עושה ככה מה היה קורה? ואם היה נוהג אחרת האם היה מצליח להציל אותם?

אז בינתיים הוא במטה החטופים, ככה הוא מרגיש שזוכרים אותם, את הילדים שלהם.

ברדיו מקריינים שוב את עיקרי עסקת החטופים, האוזניים שלה שומעות אבל המוח מסרב להאמין,

שחרור בפעימות, כל פעם 10 או 12 חטופים, כל מי שיחזור יחזור חי, מה עם אלה שלא חיים?

לא יפרידו ילדים מהאימהות שלהן אבל מהאבות כן?

מזל שאצלם רק 2 הילדים חטופים, אם היה נחטף גם הוא, לא היו מחזירים אותו.

איך במצב הזה היא בכלל חושבת שיש משהו שהוא מזל.

מתלבטת מה להכין לארוחת צהריים של מחר, ההפוגה תתחיל ב10:00 בבוקר, אולי עד הצהריים הם כבר יהיו בבית, ישבו כמו פעם ליד השולחן, יצחקו ביחד על משהו בפלאפון, יריבו קצת עם הרגליים למטה, היא תשאל על מה הם צוחקים והם יגידו לה שניהם ביחד שהיא לא תבין, ואז שוב יצחקו והאוכל כמעט יעוף להם מהפה.

הוא אוהב אורז אבל היא מעדיפה פתיתים, שניצל טרי שניהם יאכלו בכיף, היא תכין אורז ושניצל אם הוא יחזור ופתיתים ושניצל אם היא תחזור, בעצם היא תכין גם וגם, לעשות למזל חשק שייכנס בדלת ויביא לה את שניהם.

עשתה רשימת קניות קטנה, הוא יחזור מהמטה, הוא יתקשר אליה לשאול אם צריך משהו מהסופר, ככה היה מתקשר תמיד כשהיה חוזר מהעבודה, שם את שלושתם על שיחת ועידה ומתחיל לרשום בקשות.

עכשיו הוא יכול להתקשר רק אליה.

הסתכלה שוב על הפתק, כן, יופי, זכרה לרשום קטשופ, ערב לפני שהכל התחיל בדיוק שמה לב שנגמר הקטשופ ורשמה לעצמה לקנות בראשון, הם אומנם ילדים גדולים אבל מי לא אוהב קטשופ על השניצל?

אבל בראשון העולם כבר היה הפוך ומאז לא מצאה את הכוחות לגשת לסופר, להיתקל בדברים הקבועים שהיא קונה להם תמיד, אלה שרק הם אוכלים בבית.

אבל עכשיו אולי מחר הם יחזרו, ואם לא מחר אז ביום שאחרי, או ביום שאחריו, היא תכין כל יום משהו אחר שהם אוהבים לאכול, אם לא יבואו ביום הראשון של העסקה, לפחות יהיו להם הרבה מאכלים כשיבואו.

וכשיבואו היא תושיב אותם ליד השולחן, תשרה להם את הידיים בתוך קערה עם מים פושרים וסבון, אח"כ תשפשף להם את הידיים בעדינות וכשהם יהיו נקיות תנגב להם במגבת, הכל ליד השולחן כמו בליל הסדר, שכולם מסובין.

אח"כ תמזוג להם לצלחות, כל אחד מה שהוא ירצה, אולי בינתיים התהפכו והיא תאכל אורז והוא יטעם פתיתים.

והיא תשב לידם, ככה, כמו פעם, ותסתכל עליהם אוכלים, וצוחקים, ככה, כמו פעם.

בסלון היא תשמע נחירות חרישיות, היא תציץ ותראה אותו על הכורסא שלו, רגליים למעלה, והוא מנמנם.

הטלוויזיה פתוחה ללא קול, והיא משדרת חיים אחרים, של עולמות אחרים, כמו פעם.

ואז היא תדע שהלב שלה חזר להיות שלם, ככה, כמו פעם.