הביצים של סבא קוקה

הוא נראה כמו שחקן קולנוע. רוסי אמנם, שחרחר וגבוה עם ריחוק צונן שמייצר מקום ומרחב לכריזמה הגברית, אבל בהחלט כוכב. שנים לאחר שמת, ראיתי במקרה בסרט הישן "הרוצחים" של אנדריי טרקובסקי, את השחקן אלכסנדר גורדון, והבנתי סוף סוף מה סבא שלי עורר בי כל השנים בתת המודע. למרות שכל החיים הכרתי את סבא, שנראה לי תמיד כאיש זר, עם שיער שיבה, השחקן שחור הבלורית בסרט ההוא סגר לי פינה והסביר לי למי ולמה אני שייך, כאדם וכאמן, בחיים האלה. למרות שהקפיד לגדל אותנו בחינוך של פטריוטיות ישראלית גאה וחזקה, האמת הייתה, שסבא קוקה עלה בילדותו ממוסקבה.

***

חוויה פסיכו-גנטית נוספת עם סבא קרתה קיץ אחד כשעבדתי בסטודיו מהבוקר עד הלילה. ציירתי וציירתי עד שיצא עשן, ציורי ענק של אקריליק בשחור ולבן על משטחי עץ גדולים, הפשטות בשחור לבן כמו נסיעה מהירה ברכבת טראנס סיבירית לאורך היבשת, בלי מיזוג ועם חלון פתוח לשמש, שהייתה חמה ממש באותו קיץ של 2020. לא התקלחתי שלושה ימים מרוב אובססיה ציורית, רק טרחתי וטרחתי, הזעתי וייבשתי את עצמי באותו מאוורר שייבש גם את התמונות, וברגע אחד של מנוחה, כשחיכיתי לציור שיתייבש, הרחתי את עצמי ונדהמתי. לא רק שהסרחתי, דבר שאף פעם לא קורה, לזיעה גם היה בדיוק את אותו הריח כמו לסבא! בקיצים הארוכים של ילדותינו כשישנו אצלם כל הבני דודים ושיחקנו בחצר הסבוכה, טיפסנו בערב על סבא קוקה הגדול כדי להתפנק, והוא תמיד ישב מול הטלוויזיה בלי חולצה והפיץ ריח חזק ממש. אני נושם את הניחוח מבית השחי תוך כדי שאני שוכב על הכריות מתחת לחלון מול הציור בסטודיו בשמש, וזה אותו ריח בדיוק! זה היכה בי כמה פעמים. רוסי מסריח? אני? הייתי בשוק. זה גם צבט בליבי כי סבא קוקה מת בדיוק בקיץ שלפני.

***

הבונדינג הכי בלתי רצוי עם סבא התרחש כשעזרתי לו פעם לסייד את הגג של ביתם הפרטי בחולון. במשך כמה שנים, כשהזדקן וכבר לא יכול היה לתחזק את הבית בכוחות עצמו, הייתי בא כל תחילת קיץ לעזור לפזר שכבת סיד חדשה על הגג, כדי למנוע חימום יתר של הזפת. אותה שנה גורלית הוא עדיין עלה לגג בעצמו, אך היה זקוק לעזרתי בהעלאת דלי הסיד. הוא טיפס על הסולם וכשעבר מגג חדר הכביסה לגג הגדול זה קרה. הוא פישק את רגליו הדקות והעלה אחת מהן על המעקה כדי לטפס, ואז שתי הביצים הרוסיות שלו החליקו החוצה מהבטנה של מכנסי הפלמ"ח הישנים והתנדנדו עם כמה שערות שיבה באור השמש. הייתי מזועזע. כמעט והפלתי את דלי הסיד.

"נו, ילד, מה קורה?" שאל כשסיים לעלות והרוח שרקה באוזני כמו בסרט של פליני. דמיינתי אותה מגיעה כל הדרך מחוף בת ים דרך החולות של חולון, עד לגג של סבא וסבתא שברחוב יבנה, בלב העיר. למטה בחצר הג'ונגלית אחי הקטן ובני הדודים שיחקו מבלי לחשוד בשום דבר, אבל הייתי מפורק. המחזה הנורא שבר אותי כמו בבושקה מחרסינה שחטפה מכת פטיש.

"הנה," התגברתי על האימה, "הנחתי את הדלי אחרי המעקה. אני יורד להביא את המברשות."

"יופי, ילד. תזהר כשאתה יורד."

"בסדר סבא," אמרתי ובחיי שהרגשתי שבא לי לקפוץ ראש מהגג לתוך ארגז החול שזרח ליד חדר הכביסה. סבתא בדיוק יצאה לקרוא לנו להיכנס פנימה, לארוחת בוקר. לא ידעתי אם להעלות לסבא את המברשות או להפקיר אותו על הגג שיתייבש עד שנסיים. בסוף עליתי לגג הקטן וזרקתי אליו משם את המברשות ומטאטא ישן. ירדתי מהר והצטרפתי לארוחה. אכלנו ביצים קשות וסלט ושתינו שוקו חם.

כיום אני מרגיש קרוב יותר לסבא קוקה. גם הפנים שלנו דומות יותר ככל שעוברות השנים. עם הזמן אני מבין לעומק את השורשים הרוסיים בנפשי ומכיר ברוח האמנותית שנושבת בליבי.