גופה בשירותים

זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אדם מת. ואני לא מתכוון למישהו מכוסה בתכריכים בהלוויה אלא בגופה של ממש. 

שירתּי בסדנת יפתח כמש"ק חינוך, או כמו שחבריי הקרביים קראו לי – מש"קית חינוך. נשארתי שבת בתורנות שמירה ובאמצע הלילה, כמה דקות אחרי שירדתי מעמדת הנשקייה וחזרתי לחדר לישון, נשמעה בחוץ ירייה. 

מישהו אחר – כלומר, מישהו שאיננו ג'ובניק כמוני - בטח כבר היה רץ החוצה בנשק דרוך ומסתער על המחבלים. אבל אני, הדבר האחרון שעלה בדעתי היה לצאת מהחדר. אז נשארתי במיטה וניסיתי להבין מה קורה בחוץ.

עברו כמה דקות, ומלבד הירייה הבודדת ההיא לא נשמעו שום יריות. הבנתי שכנראה לא מדובר בהתקפת מחבלים אלא במישהו שפלט כדור. אולי השומר שהחליף אותי.

ואז שמעתי צעקות. 

הסקרנות גברה על הפחד. לבשתי מעיל דובון ויצאתי מהחדר. ליד השירותים הייתה התקהלות קטנה. ארבעה חיילים ומ"פ הרכב ציון, נגד ותיק בן ארבעים ומשהו שיצא לקורס קצינים מקוצר וחזר משם עם דרגות סרן. 

"דיר בלק, שאף אחד לא ייכנס!" צעק ציון, שהיה באותו לילה המפקד התורן של הבסיס. "בטיטו, אתה תשמור פה שאף אחד לא נכנס פנימה, זה ברור? אני הולך להתקשר לסמב"ס ולמצ"ח".

חיכיתי עד שהמפקד התורן ייעלם מהשטח ואז התקרבתי אל מבנה השירותים. בטיטו, חמש-צריח מטבריה, החליף אותי רבע שעה קודם לכן בעמדת הנשקייה. עכשיו הוא עמד בכניסה לשירותים עם האפוד המצ'וקמק והעוזי, כמו זקיף דמיקולו בכניסה לארמון בקינגהם. 

"מה קרה?" שאלתי.

"איזה חייל דפק לעצמו כדור בראש", אמר בטיטו.

"מה?"

"מה ששמעת".

אתה רציני?"

"בטח שאני רציני. למה, נראה לך זה פעם ראשונה שזה קורה פה?"

"מי זה החייל שהתאבד?"

"אין לי מושג", אמר בטיטו. "זה ציון המפקד תורן מצא אותו. הוא בדיוק עשה ביקורת בעמדות שמירה. אבל נראה לי גם הוא אין לו מושג מי זה החייל. יעני, לא נשאר כלום מהפרצוף שלו".

"וואלה? תן להיכנס לראות" אמר אחד החיילים שעמדו בכניסה לשירותים, מכונאי נגמ"שים גבוה ואדמוני בשם ברקוביץ'.

"אין מה לראות, ג'ינג'י, אמר בטיטו.

"למה לא קראו לאמבולנס?" שאלתי.

"ציון אמר שאין מה לעשות. הוא גמור. כל המוח שלו השפריץ על הקיר".

"יאללה, בטיטו, תן לנו להיכנס. אל תהיה מניאק", התחנן המכונאי הג'ינג'י.

"אף אחד לא נכנס", התעקש בטיטו, ונראה כמי שמתענג על השררה שהופקדה בידיו.

ציון חזר. "אתה מש"ק חינוך, נכון?"

"כן", אמרתי.

"אז אתה אמור להכיר טוב את החיילים פה בבסיס, לא?"

"ככה-ככה. אני לא הרבה זמן פה".

"בוא איתי פנימה".

"מה? למה?"

"בוא, תראה אולי אתה מזהה את החייל הזה. למה שהוא בלי דיסקית ובלי חוגר".

"אבל הבנתי שהראש שלו..."

"אל תזיין לי בשכל עכשיו. בוא. חוץ מזה, בהגדרה אתה עכשיו הנציג הבכיר של השלישות פה עד שיגיע הקצין שלישות".

"אפשר להיכנס גם?" שאל הג'ינג'י.

"אף אחד לא נכנס חוץ ממני ומהמש"ק... איך אמרת קוראים לך?"

"בועז".

"בועז מה?"

"בועז מרציאנו"

"יאללה, בוא".

"אני חייב?"

"בואנה יא נקניק, תיכנס כבר", אמר הג'ינג'י. 

הרגשתי פיק ברכיים, אבל לא הייתה לי ברירה. 

נכנסתי למבנה השירותים בעקבות המפקד התורן.

***

המבנה היה מורכב משלושה חלקים. בכניסה - מבואה ובה שני כיורים ארוכים מנירוסטה לאורך הקירות, מוצפים בכמה סנטימטרים של מים דלוחים ומרובבים בגושים של משחת שיניים קרושה ובכתמים של קצף גילוח מיובש. מימין הייתה דלת שהובילה את תאי השירותים ומשמאל – הדלת שהובילה אל תאי המקלחות. 

"בוא", אמר ציון, ונכנס אל מתחם תאי השירותים.

הדבר הראשון שראיתי היו הרגליים שהציצו מתוך אחד התאים. החייל המת לבש מכנסי טרנינג ונעל נעלי אדידס.

אחר כך ראיתי את הגופה כולה. היא הייתה בתנוחה של חצי שכיבה – חצי ישיבה. פלג הגוף התחתון היה שרוע על הרצפה, ופלג הגוף העליון נשען על האסלה. הראש היה שמוט לאחור, וברווח שבין האסלה לבין המחיצה המפרידה בין התאים היה מוטל רובה אם-16 ארוך.

תא השירותים נראה כמו סצנה מאחד מסרטי האימה שהקרינו בימי שישי בלילה. אהבתי לצפות בהם, אבל בסרטים הדם היה עשוי מקטשופ ופה... פה זה דם אמיתי. 

הרגשתי שאני עומד להקיא. הסטתי את מבטי מהגופה.

"נו, אתה מזהה אותו?"

הצצתי שוב לשתי שניות. 

החלק העליון של הגולגולת נעלם לגמרי, אבל הפנים נותרו שלמות, פחות או יותר. 

זיהיתי אותו מיד.

"נו, אתה מזהה אותו?" שאל שוב ציון, שנראה רגוע כאילו הוא עומד מול מנוע של משאית ריו ששבק חיים ולא מול בחור בן עשרים שפוצץ לעצמו את הראש.

"כן".

"נו, אז מי זה?"

"דָּוִד".

"דוד מה?"

***

דוד ההומו. הפקיד ממשרד הקישור. אני לא יודע אם הוא היה הומו או לא, אבל כולם קראו לו כך. זו הייתה תקופה אחרת. המשרדים שלנו היו סמוכים זה לזה, ומידי בוקר היה מגיע דוד למשרד של קצינת החינוך כדי לקחת עיתונים. הוא כמעט ולא הוציא מילה מהפה, רק היה שואל אם כבר הגיעו העיתונים, ואני לא ניסיתי לדובב אותו. רק פעם אחת הוא דיבר, וגם זה בקושי. הוא נכנס בבוקר למשרד של החינוך ואחרי שלקח את העיתונים - גיליון אחד של "ידיעות" ואחד של "מעריב" – הוא מלמל, ככה סתם, בלי סיבה נראית לעין: "אני לא הומו. סתם אומרים את זה".

"סליחה?"

"אמרתי שאני לא הומו. הם סתם קוראים לי ככה. אבל אני לא הומו".

לא כל כך ידעתי מה לענות. בסופו של דבר אמרתי:  "טוב, אני... אני לא חשבתי שאתה הומו. וגם אם כן, זה סבבה מבחינתי".

"אבל אני לא".

"אוקיי", אמרתי, ודוד יצא עם העיתונים.

שבועיים אחר כך הוא ירה לעצמו כדור בראש.

***

"קוראים לו דוד פרץ", אמרתי לציון המפקד התורן.

***

אחרי חצי שעה הגיעה ניידת מצ"ח, המשטרה הצבאית החוקרת.  היא עצרה ממש בכניסה לשירותים וירדו ממנה קצין בדרגת סג"ם וחוקר עם דרגות רב"ט. החוקר הוציא מתא המטען של המכונית מזוודה קטנה שנראתה כמו תיק ג'יימס בונד והקצין שאל מי זה ציון.

"אני", אמר המפקד התורן.

"אני מקווה שאף אחד לא התעסק עם הגופה", אמר הקצין.

"חס וחלילה", אמר ציון. "רק פרקתי את הנשק".

"מה? לא היית צריך לעשות את זה. זה יכול לחבל בחקירת מצ"ח", נזף בו הסג"ם, ואני חשבתי: איך הפּישר הזה מרשה לעצמו לדבר ככה לקצין שגבוה ממנו בשתי דרגות? 

"מעניין את הביצה השמאלית שלי חקירת מצ"ח", אמר ציון, שכבר אכל הרבה סג"מים כאלה לארוחת בוקר. "זה לא חקירת רצח פה. כולם יודעים טוב מאוד שהוא התאבד. אני לא צריך שעוד מישהו ייהרג לי פה מפליטת כדור".

"אני מבין אותך. אבל בפעם הבאה שזה קורה אני מבקש ממך לא לגעת בנשק עד שאנחנו מגיעים. חשוב לנו לבדוק טביעות אצבע והכל..."

בפעם הבאה שזה קורה? למה שזה יקרה שוב?

החוקר פתח את המזוודה, הוציא מתוכה גליל של סרט סימון אדום ומתח אותו בין שני עצים בכניסה למבנה השירותים והמקלחות. "אין כניסה, משטרה צבאית", נכתב עליו. 

"שאף אחד לא יעבור את הסס"ל!" הוא אמר לחיילים שהתגודדו מסביב, ואחר כך נכנסו ציון וחוקרי מצ"ח לתוך המבנה. התיישבתי על גדם של עץ כרות, כמה מטרים משם.

בדיוק אז הגיע סגן מפקד הבסיס, קצין בדרגת סגן-אלוף. קראו לו עימאד והוא היה גר בחורפייש. 

"הם בפנים", אמר לו בטיטו והצביע לעבר דלת הכניסה לשירותים. הסמב"ס הרים את סרט הסימון ונכנס פנימה.

אחרי כמה דקות הגיח ציון מפתח מבנה השירותים. "מרציאנו, תגיע הנה זריז!" הוא אמר.

"מי, אני?" 

"אתה רואה פה עוד מרציאנו?"

***

הדבר האחרון שרציתי זה לראות שוב את הגופה. ידעתי שאם אכנס לשם שוב אני אקיא, במקרה הטוב, או אתעלף, במקרה הפחות טוב. אבל שוב, לא הייתה לי ברירה. הייתי כולה שמונה חודשים בצבא.

אז נכנסתי פנימה, אבל הקפדתי להסיט מבט מהחייל המת ששכב עדיין באותה תנוחה, פלג גופו העליון נשען על האסלה. 

"אני מבין שאתה מכיר אותו", אמר קצין המשטרה הצבאית החוקרת. הוא לבש כפפות גומי של מנתחים והחזיק בידו פנקס. על צווארו הייתה תלויה מצלמה.

"ככה-ככה. לא ממש".

"הוא היחיד כאן שמכיר אותו", אמר ציון.

"יצא לך לדבר איתו בימים האחרונים? שאל הסג"ם.

"לא ממש", אמרתי. "הוא היה נכנס אליי כל בוקר למשרד לקחת עיתונים, אבל לא ממש יצא לנו לדבר. הוא השאיר איזה מכתב?"

הסג"ם התעלם מהשאלה. "אז אף פעם לא דיברתם?"

"לא... בעצם, לפני משהו כמו שבועיים החלפנו כמה מילים".

הרגשתי כמו בחקירת משטרה, מה שלא היה רחוק מן המציאות.

"על מה דיברתם?"

"לא משהו מיוחד. הוא אמר לי שהוא לא..." השתתקתי.

"שהוא לא מה?"

"הוא... כולם היו קוראים לו דוד ההומו. אז לפני איזה שבועיים, כשהוא בא לקחת עיתונים, הוא אמר לי שזה לא נכון מה שכולם אומרים עליו. שהוא לא הומו".

"וזהו?" שאל החוקר.

הייתי בטוח שהחוקר ישאל אותי אם גם אני קראתי לו "דוד ההומו" (כן, קראתי לו כך, אבל אף פעם לא בפניו). 

החוקר לא שאל.

"כן", אמרתי. "זה הדבר היחיד שהוא אמר. ואני אמרתי לו שאני מאמין לו שהוא לא הומו, אבל גם אם כן – אין לי בעיה עם זה. בזה נגמרה השיחה".

"הבנתי", אמר הסג"ם. "ואתה יודע אם הוא היה מסוכסך עם מישהו פה בבסיס? היו לו בעיות בבית? משהו?"

"אין לי מושג. אתם צריכים לשאול את המפקדת שלו. הקצינת קישור".

"אל תדאג", אמר הסג"ם. "אנחנו נדבר איתה. ותגיד, יצא לך פעם לראות אותו משחק בנשק?"

"לא", עניתי.

"אולי ראית מישהו אחר פה בבסיס משחק בנשק?"

"אצלי בבסיס לא משחקים בנשק" אמר עימאד הסמב"ס.

הסג"ם התעלם גם מההערה הזו.

"לא. לא ראיתי", אמרתי.

הסג"ם פנה אל סגן מפקד הבסיס: "אני רוצה שנעשה חיפוש בחדר שלו".

נדרכתי. "בחדר שלי??" שאלתי.

"בחדר של החייל שהתאבד, ליצן", אמר ציון המפקד התורן. "אתה יודע איפה החדר שלו?"

לא ידעתי.

ואז עשיתי את הטעות: הסתכלתי בגופה וראיתי משהו זוחל מתוך הראש המרוסק. אני מניח שרק דמיינתי שאני רואה, אבל זה לא כל כך משנה, כי כמה שניות אחר כך ראיתי נקודות שחורות מול העיניים ואחר כך מצאתי את עצמי שוכב על רצפת השירותים המטונפת כשמעליי פרצופיהם של ציון, עימאד וקצין המשטרה הצבאית החוקרת.

"מה קרה?" שאלתי.

"התעלפת", אמר ציון. "מה, אתה לא מסוגל לראות קצת דם?"

"תשתוק, ציון. ותשלח מישהו להביא לו לשתות", אמר סגן מפקד הבסיס.

"זה בסדר", אמרתי. "אני לא צמא". 

הסמב"ס וקצין המשטרה הצבאית הושיטו לי ידיים ועזרו לו לקום. "יאללה, תשטוף פנים", אמר עימאד וליווה אותי אל כיור המתכת המגעיל כשהוא תומך בי שלא אפול שוב. שטפתי פנים ויצאתי החוצה אל קהל הסקרנים. בחוץ כבר המתין האמבולנס האזרחי שאמור היה לקחת את החייל המת, לא היה לי מושג לאן.

"נו, איך היה?" שאל אותי הג'ינג'י.

לא עניתי. הלכתי ישר לחדר, התפשטתי ונשכבתי במיטה. חשבתי על החייל המסכן שכולם קראו לו דוד ההומו עד שנמאס לו, ואולי הייתה לו סיבה אחרת לדפוק לעצמו כדור בראש. 

לך תדע. 

לא הצלחתי לישון. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הגופה בשירותים. וכשנרדמתי סוף סוף, חלמתי עליו. הוא נכנס למשרד לקחת עיתונים והכל היה רגיל, למעט העובדה שכל החלק העליון של הקרקפת שלו היה חסר.

***

יום הזיכרון 2020. אני יושב מול הטלוויזיה. על המסך אישה מבוגרת, באמצע שנות השבעים לחייה. היא מדברת על  הבן שלה שנהרג. מספרת שהתנדב במד"א לפני הצבא ושחלם ללמוד רפואה. הוא היה תלמיד מצטיין במגמה ריאלית בתיכון וניגן בגיטרה מאז שהיה בן 13. 

אישה חזקה. לא בוכה. אבל בתוך-תוכה היא מרוסקת. "החיים שלי נגמרו ביום שהוא הלך", היא אומרת. "עכשיו אני רק מחכה שהקדוש ברוך הוא ייקח אותי סוף-סוף".

ועכשיו רואים אותה ליד הקבר, בבית העלמין הצבאי בבאר-שבע. 

היא מגיעה לפה בכל יום, האימא. חוץ משבתות. כבר כמעט שלושים שנה. והיא תגיע לכאן כל עוד היא מסוגלת.

בחודשים האחרונים התחילו אצלה סימנים ראשונים של אלצהיימר. היא ביקשה שפרט המידע הזה לא יופיע בסרט, אבל המשפט שהיא אומרת שם, מעל הקבר, מספר הכל:

"אני מקווה למות לפני שאשכח את הבן שלי".

המצלמה מתמקדת בכיתוב שעל המצבה הצבאית:

דוד פרץ, 1991-1972

נפל בעת שירותו

לא בהיתקלות עם חיזבאללה, לא בקרב עם מחבלי חמאס, לא בתאונת אימונים. 

נפל בעת שירותו. זהו.

***

זה הסרט התיעודי הראשון שלי אחרי שלושה סרטים עלילתיים באורך מלא. אחד מהם זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר. כולם הצליחו בקולנוע ומוקרנים בטלוויזיה. אני גם מלמד בימוי והפקה בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה תל-אביב.

אבל מאז שהתחלתי לביים סרטים, ידעתי שאני חייב לעשות את הפרויקט הזה.

אני חייב את זה בשבילו.

בשביל דוד ההומו.