הגולאג

ואז הם ירו באסיר מספר 5437.

זו היתה שעת ערב מוקדמת. הקור היה חודר עצמות והזיעה התייבשה בגלל הרוח. כמה שעות כבר עבדנו ברצף? אין לדעת. לאף אחד מאיתנו אין שעון. אולי 12 שעות, אולי 14.

אני פרקתי אדני בטון מהמשאית. אסיר מספר 5437 הניח אותם על הסוללה יחד עם אסיר נוסף. ככה, 12 שעות, אולי 14, בלי הפסקה. גם לא לשירותים. מי שהיה צריך, עשה במכנסיים.

בצהריים זרקו לנו השומרים כיכר לחם פרוס, עבש. כיכר אחת לעשרים אסירים. זה יוצא בערך פרוסה אחת לאסיר. אוכלים תוך כדי עבודה.

אסיר מספר 5437 לא הספיק לאכול. מישהו גנב את הפרוסה שלו. אז הוא המשיך לעבוד עד שאפסו כוחותיו.

היתה זו שעת ערב מוקדמת כשאסיר 5437 התמוטט על המסילה שבנה במו ידיו, המסילה שהלכה ונבנתה בזיעתם ובדמם של האסירים. 

"תקום, יא בן זונה", נבח עליו השומר ודרך את הנשק. אבל אסיר 5437 לא היה מסוגל לקום. מה למורה בתיכון ולבניית מסילות רכבת?

***

בחיים הקודמים שלו הוא היה מורה להיסטוריה. 

בחיים הקודמים קראו לו אלכס. 

עד שלילה אחד הם לקחו אותו. כמו שלקחו אותי. האשימו אותו בפשעים נגד העם. כמוני. אומרים שאחד התלמידים הלשין עליו שהוא מלמד חומרים אסורים. 

באותו לילה הוא הפך להיות אסיר מספר 5437.

השומר נבח שוב, אבל אלכס לא קם. הוא רק מלמל "הגב! הגב!". בן שישים, אדם לא בריא. בחיים שלפני, היה לוקח יום-יומיים חופשה ונח במיטה. מודיע למנהלת בית הספר שיש לו פריצת דיסק. כאן אין כזה דבר. אם אתה לא עובד, אתה מת. ומחר, כך אמרו השמועות, מגיע שר התחבורה לבדוק את התקדמות העבודות. חייבים לעמוד בקצב.

השומר לא נתן לו הזדמנות נוספת. לא שזה היה עוזר. אלכס היה שבור. הם הצליחו לשבור אותו. לא נפשית. פיזית.

השומר הרים את הרובה, כיוון ולחץ על ההדק. הוא יכול היה לירות לו כדור בראש ולסיים את הסיפור במהירות. אבל לא. 

הוא ירה לו בבטן. מוות איטי בייסורים נוראים.

אלכס נהם מכאבים כמו חיה פצועה. אחד האסירים, שהיה רופא בחייו הקודמים, החל לדדות לעברו כדי לעזור לו.

"עצור או שאני יורה!" צעק השומר. הרופא לא עצר. גם כאן, בגיהינום עליי אדמות הזה, הוא זכר את שבועת הרופאים.

והשומר ירה.

המשכנו לעבוד עוד שעתיים או שלוש ואז התחלנו לצעוד בחזרה אל המחנה.

עוד אחד נפל בדרך. מישהו מהחדשים. אני אפילו לא יודע את שמו. איש זקן. השומרים אפילו לא בזבזו עליו כדור. הם ידעו שלא ישרוד את הלילה.

***

השמועות היו נכונות. למחרת  הגיע שר התחבורה לראות את התקדמות העבודות. הוא יצא ממכונית השרד שלו ולחץ את ידיהם של מפקד המחנה ושל מנהל העבודה. ליוו אותו כמה עיתונאים וצלמים. אחרי שסייר באתר העבודות נעמד השר מול המצלמות, חיוך רחב על פניו.

"שמחתי לראות שהפרויקט מתקדם בקצב מהיר מהצפוי. כמו שראש הממשלה הבטיח, בתוך שנה תהיה מסילת רכבת לאילת!"

השר עצר לכמה שניות את שטף דיבורו, הביט בבוז באסירים והוסיף, "בעזרת השם!"

הוא נכנס לאוטו ונסע משם.