ג'יבריש? זה הארי פוטר - א'

אפשר לומר שבאשמת עלמה מצאנו את הספר. מאז ומעולם היא הייתה טיפוס עקשן ודעתן. או כמו שליפז הייתה אומרת: "אם יש שתי דרכים, אחת על חול רך והשנייה על גחלים בוערות - עלמה תבחר את הדרך של הגחלים. ונטו מתוך עיקרון," הייתה מוסיפה בישירות שכולנו אהבנו אצלה. אני חשבתי שעלמה פשוט אוהבת את תשומת הלב, אבל לא היה לי אכפת שתעשה מה שהיא רוצה, כל עוד זה לא פוגע באחרים. 

אבל אני עדיין זוכרת את התמימות שלי, כאשר יום שישי באותו השבוע התכתבתי עם ליפז:

"נו את מוכנה למחר, לירי?" 

"ברור. מתלבטת בין ביקיני אדום עם קשירה מאחור, לבגד ים שלם שחור, יעני קלאסי כזה. מה אומרת?"

"רגע, חשבתי שנוסעים לבריכת הקשתות, מה קרה?"

"לעלמה יש תחושה טובה שכדאי לנסוע מחר לים. היא אמרה שזו תהיה חוויה של פעם בחיים… בכל מקרה, שלם שחור, או ביקיני אדום?"

***

זה היה התור שלי להוציא רכב, ולמחרת בבוקר, נסעתי לאסוף באוטו את עלמה, ליפז ואוראל מבתיהן. לאחר התלבטות ממושכת, לבסוף בחרתי בבגד הים השלם השחור, כי חשבתי שהוא יותר מחמיא לי לבטן, שתמיד הייתה אצלי טיפה בולטת. אספתי את ליפז אחרונה. היא נאנחה כשהביטה בכולנו במכונית. מבלי לתאם לבוש, יצא שכולנו הגענו עם שורטס, גופייה ורודה וכפכפי הוויאנס. היא גילגלה עיניים ואמרה: "אנחנו נראות כמו להקת התעמלות אומנותית בדרך להופעה. רק חסר שהיינו באות עם אותה תסרוקת…"

אני צחקתי בקול מהמושב הקדמי. הייתי במצב רוח די טוב, השמש שטפה את פני והחלון היה פתוח ואוויר חמים דיגדג את עורי. אוראל אמרה בחיוך, "לגמרי." ואילו עלמה כמובן הייתה חייבת להיות שונה. היא משכה בכתפיה ואמרה: "זה לא כזה מפתיע. אנחנו חברות מכיתה ד', כבר שתים עשרה שנה, ברור שזה היה צריך לקרות מתישהו." ואז שלפה מהתיק שלה משחק טריוויה של הארי פוטר ובחנה את כולן. 

אני התייאשתי אחרי שתי שאלות. לא התיימרתי להבין כמו עלמה בהארי פוטר, אולי ראיתי את הסרט הראשון פעם אחת בחיים ו… זהו, בערך. גם אריאל לא נשמעה מעוניינת כל כך, ורק מדי פעם כשעלמה פנתה אליה ישירות, הייתה מנידה בראשה ואומרת, "כבר אמרתי לך, עלמה. אין לי מושג."

ליפז, כמובן, הייתה חייבת להחזיר מלחמה, ופנתה בקול נרגז: "את לא רואה שאת מציקה לכולן עם ההארי פוטר החופר שלך?" והייתה מתעסקת בשיער שלה, או מסדרת את האיפור (בטענה ש: "אפילו אם רק אלוהים רואה אותי, חשוב להיראות מטופחת."). "לא כולנו חיות בסרט שמחר ישלחו לנו הזמנה ללמוד בהוגוורטס עם ינשוף, עלמה. ומצטערת לאכזב אותך, אבל גם לך זה לא יקרה."

זה היה מספיק חד כדי לחתוך כל דיבור או עליצות שהיו במכונית. במהרה חנקה אותנו דממה כבדה כמו ששכבת מייק אפ חונקת את הנקבוביות. מהמראה הקדמית ראיתי דמעה בעיניה הירוקות והרכות של עלמה.

*** 

"גם בגב," ליפז ביקשה מאוראל שניערה את השפופרת בידיה. "תמרחי טוב, אני נשרפת בקלות, יש לי עור אשכנזי."

השמש קפחה מלמעלה, והטילה עלינו מעין כבדות ועצבנות מורגשת. עלמה נותרה בשביתת השקט שלה, והתארגנה בצד, בעיניים מושפלות. 

אחרי כמה דקות של התמרחות בקרם הגנה, הורדת הבגדים וסידור השיער, נכנסנו לים שהיה קר ושלוו וכחול כמו השמיים הצלולים. 

נהנינו כל כך שלא שמנו לב שהזמן עבר, ואם לא הייתי מציינת בסופו של דבר, שעלמה נעלמה, אף אחת לא הייתה שמה לב לכך, או לפחות לא מעזה להודות בכך. אבל כשהבטתי בפניה של ליפז, לחיה היו אדומות יתר על המידה, וידעתי שאפילו בשביל רוסייה כמוה, עם עור חיוור כשיש, היה מוקדם מדי להישרף. 

נשכתי את שפתיי ותהיתי לעצמי למה לא אמרה שום דבר כשהבחינה שאין כל זכר לעלמה.

***

האוויר היה רותח, כשיצאנו מהמים לחפש את עלמה, והחול עוד יותר. ליפז הייתה על קוצים לאורך כל הדרך, והתחילה להפריח בדיחות לאוויר כדי להקליל את האווירה בעודה מקפצת על החול שהיה גחלים בוערות. אני חשבתי לעצמי שהבדיחות נועדו כדי להקל על מצפונה ועל תחושת הצריבה ברגליים. 

"אולי היא לקחה את המטאטא שלה והתעופפה מפה, הא?" היא צחקה, אבל אני ואריאל לא הגבנו לה. זה לא היה לעניין, ובכל מקרה היינו לחוצות מדי מכדי לומר משהו. רק שלא קרה לעלמה משהו איום ונורא.

***

חיפשנו וקראנו בקול, ואני הצטערתי בלבי שלא הלכנו לחוף מותר לרחצה. היה שקט כמו בלב המדבר, ולא רק שלא היה איש שהיה יכול לראות לאן פנתה, אלא שאפילו מציל לא היה. היינו לגמרי לבד. ואז לאוראל היה רעיון גאוני, שכולנו שאלנו את עצמנו איך לא חשבנו עליו לפני כן.

"למה שלא נתקשר עליה פשוט?" אוראל אמרה והסיטה את שיערה המתולתל השחור אל מאחורי אוזניה. "עלמה, תמיד עם הטלפון עליה."

אבל אז גילינו שהמקום הזה נטוש כל כך שאפילו רוחות רפאים לא היו בו, אז לא כל שכן קליטה סלולרית. זה היה רק אנחנו והגלים שהשתברו במרחק ברשרוש עוצמתי והחול הזהוב והפריך והשמש הלוהטת וקרניה. ולאחר שעה של חיפוש, כשאזלו לנו המים ואתם התקווה, חלה תפנית בעלילה.  

***

"היי!" הד קולה של ליפז נישא באוויר, מחוספס, כאילו גירדו אותו בפומפייה. "בואו בנות! אני מצאתי כאן משהו מעניין!"

זה היה נשמע כאילו היא צועקת מאולם רחב ידיים, או ממכתש ענק, כי הקול הצרוד שלה נשמע בעוצמה בכל החוף. אני ואוראל שהיינו בשני קצוות שונים לאורך החוף, מצאנו את עיני אחת השנייה והרמנו גבות קטנות בהתפלאות. 

הלכנו לעבר מקור הקול, ולא האמנו למראה עינינו. העור שלי הצטמרר כמו עור ברווז, וראיתי שגם אריאל עוטפת את עצמה בפחד בידיה ובכתפיה השפופות. 

חלקנו מבט נוסף ונגשנו אל הצל האפלולי שנפער לפנינו כאילו במעשה כישוף. הצל כרסם את החול ואת קצות אצבעות רגלינו. משב רוח קריר דבק לנו בעור ובנשמה. 

"אלוהים אדירים" ליפז אמרה ומהלומת הפטיש של ההד היכתה באוזנינו. שמענו את השתנקות גרונה ואת דמעותיה. התקרבנו אל ליפז בחשש. לפתע מצאנו את עצמנו במרכז של… מה זה היה, מערה? חור שחור?

"הבפנים המסורתי של מצנפת המיון," ליפז המשיכה בבדיחות מרוב עצבנות.  ולפנינו, זנוח, אפל, מפחיד - היה מוטל גוש שחור על הרצפה.

***

פיה של ליפז היה נשק, והיא ידעה לשלוף אותו במהרה ובאומץ פזיז. אבל למעשה, עבור ליפז, כל פעולה היתה הזדמנות להשחיז את האומץ שלה. וכאשר אני, אוראל וליפז עמדנו בחצי מעגל בתוך המערה, או מה שזה לא יהיה, מובן שליפז הייתה הראשונה לגשת לחפץ המפחיד. אני ואוראל לא התנגדנו כמובן ולא פצינו פה. האווירה כולה הייתה כבדה ואפלה ולא היה ספק שהכול בגלל המציאה החדשה.

התקרבנו בצעדים מהוסים אל ליפז, שהחזיקה את השחור שכעת הבחנתי שהוא גם מנצנץ, ואז שמתי לב שלמעשה מדובר בספר. ספר עם כריכה שחורה מנצנצת מבריקה, ובתוכה אינספור כוכבים: חלק זרחו בעצמה, חלק באור ביישני וחלק נפלו ככוכב שביט. העטיפה חיה ופעמה מול עינינו. זה היה כמו להביט בכוכבי הגלקסיה דרך טלסקופ מקצועי. נשימתנו נעתקה בבת אחת.

"הספר," אוראל אמרה וקולה רעד כמו הרוח הקרה. "הכריכה שלו-"

"היא מפה של שמי הלילה." השלימה ליפז בשקט.

                                             המשך יבוא