סרט גברי

גרגור ויואב תקועים במעלית המשא של הבניין. גרגור מתקרב לשמונים, או אולי מתרחק כבר, הוא קצת חשאי בקשר לגילו. זקיפות קומתו מפצה על גובהו הצנוע ועל ידיו הזרועות כתמים חומים. יואב בדיוק בן ארבעים וחמש, שערו מתחיל להקליש, שריריו קפיציים בזכות הרכיבה ולרב פניו מחויכות. גרגור היה פרופסור לפיסיקה בקייב, עכשיו הוא אחראי על משאית המשא, שיש הקוראים לה משאית הזבל, כי זה משאה העיקרי. יואב למד קולנוע ותקשורת אבל מזה כמה שנים שהוא עושה דיגיטציה בחברת הפקה של סרטי וידאו, בעיקר חתונות ישנות וצילומי אירועים משפחתיים אחרים. בימים שהוא בא עם האופניים למשרד הוא עולה עם גרגור במעלית, כי אסור להכניס אופניים דרך הלובי. 

למעלית הזבל יש שעות קבועות, צריך לדייק אחרת מחכים הרבה זמן. יואב יודע שגרגור מחבב אותו, ולפעמים מותח עבורו טיפה את החוקים, כדי שיספיק למעלית של תשע. בדרך הם דנים בסוגיות עולם, המצב במזרח התיכון וסרטים טובים שראו לאחרונה. וגם מחליפים חדשות על הנכדים, מהצד של גרגור ועל שחר הקטן, מהצד של יואב.

היום יואב הגיע עוד לפני הזמן, וגרגור סימן לו ממרחק אות של וי באצבעות. הם פתחו בדיון מנומק על "ויפלאש" שיואב שנא וגרגור דווקא אהב אבל עכשיו הם תקועים, איפה שהוא אחרי קומה עשרים ושמונה ורחוק מהקומה של יואב, שלושים וחמש. להט הוויכוח הצטנן מזמן. הם שם כבר למעלה מחצי שעה, ואף אחד לא מגיב לכפתור הפעמון הצהוב שגרגור לחץ עליו בחגיגיות ברגע שהמעלית עצרה ממאוצה. גם אין קליטה בטלפון. 

קודם לכן, חלקו את כל הסיפורים האחרונים על נכדיו של גרגור שזכו בתחרויות מתמטיקה ומדעים. 'גם הילדה, היא הכי חכמה', ועל שחר, שבדיוק למד להגיד 'א-ב-א'. אבל נדמה ליואב שהם ממשיכים בכך במן טקסיות וליבם במקום אחר. 

'אם היינו בסרט אמריקאי' יואב מתחיל להגיד לגרגור... 

'אז היינו מרגלים' גרגור משלים לפני שיואב מספיק לפרוס את הסצנה שמתגבשת בדמיונו. 

יואב צוחק בקול והתמונה בראשו מתעדכנת בהתאם. כן, גרגור היה יכול להיות אחלה מרגל, יש לו מראה די קלאסי, אם מיישרים מעט מקמטי הפנים שלו ומחליפים את מדי השומר בחליפה אלגנטית. 

גרגור לא שותף לצחוק של יואב. בכובד ראש הוא שולה מכיסי מכנסיו צרור מפתחות, מעטפה מקופלת ופיסת חוט ברזל בציפוי פלסטיק, מכיס החזה של חולצתו הוא מוציא סכין יפני בנדן כתום. כפות ידיו המגוידות אוחזות בכל החפצים וארשת פניו מתעננת.

יואב מתבונן בו ודמיונו רוקם עוד סיבוב על הסצנה של הסרט, גרגור בתור מק'גייבר סובייטי, פותח את לוח הבקרה של המעלית בסכין היפני ומבצע עם פיסת החוט מעקף לאיזה מעגל אלקטרוני משובש שהוא הסיבה לתקיעה של המעלית (כפי שיסתבר בסצנת הסיום בה גרגור יסביר על כוס תה במשרד מה הוא בדיוק עשה). אבל גרגור לא מציית לתסריט, ופניו נעשות מודאגות בעוד ידיו שכבר עמוסות ממשיכות למשש את כיסי החולצה ואחר כך חוזרות אל מכנסיו. 

'גרגור, מה אתה מחפש' שואל יואב וקולו מתפכח בהתאמה לארשת פניו של גרגור.

'כלום, זה רק כדורים' גרגור עונה 'שעה תשע וחצי אני צריך לקחת כדור או לאכול משהו מתוק.'

יואב לא בטוח איך להגיב. הוא מהסס אם לשאול את גרגור כמה זה רציני,אם להרגיע אותו שהכל בסדר, אבל אולי הכל לא בסדר. ומה יעשה אם יקרה משהו נורא? בסוף הוא מציע שישבו. 'ככה נשמור כוחות' הוא אומר ומסרב לעקוב אחר התסריט החדש שצף בדמיונו, בו נמצאים שלדי אדם לבושים בפיר של מעלית בבניין מגדלים נטוש. לא! זה בטוח לא כזה רציני, מתקומם קול ההיגיון של יואב. מישהו יגלה שהמעלית נתקעה, מישהו יצעק על מחלקת אחזקה כי לא באו לאסוף את הזבל שלו, לא? 

יואב נותן לגרגור להישען על ידו כשהם מנמיכם את עצמם לרצפה ואז מתרחקים מעט ומתיישבים בשתי פינות של המעלית. האופניים עומדות בין שניהם, זקופות וחגיגיות. מהזווית בה יואב מסתכל הן נראות ענקיות. נדמה לו כאילו הוא מסתכל בהן מתוך העיניים של שחר. ופתאום רעיון חדש בועט אותו מתוך שרעפיו, והוא מזדקף בזינוק. הוא נזכר ששחר תמיד מטמין נשנושים בפאוץ' של האופניים. זה שבין המושב המוגבה שלו והמושב של יואב. לפעמים זה עוגיות לפעמים תפוח פרוס או בננה. אבל כל מה שיואב מוצא בפאוץ' זו שקית מעוכה של במבה. פרורי במבה דביקים הם כל מה שנותר על דפנותיה. 

האכזבה שלו כנראה רשומה על פניו כי גרגור אומר בקול חלש, 'אין דבר יואב' ויואב מסכים לגמרי עם המשמעות המילולית: אין דבר, בדיוק, אין לו כלום לעזור לגרגור. הוא נבעת מהאפשרות שגרגור יאבד את ההכרה. הוא מנסה להיזכר בשיעורי עזרה ראשונה מהפעם האחרונה במילואים, אבל רק מזרק אטרופין עולה בדעתו, ותמונה של מספריים חותכות דרך מכנס דגמ"ח מוכתם. הוא שומט את השקית. 

השקית מרחפת קלות, ויואב חושב, 'הי, גרגור בטח יכול לחשב את הזמן שייקח לשקית להגיע לרצפה בעזרת איזו נוסחה פיסית'. הוא נשען בגבו אל דופן המעלית ומגע הקיר רך משחשב. הוא מעולם לא היה מודע לכך שדמיין את מגע קיר המעלית. רק עכשיו עולה על דעתו שכנראה ציפה לקרירות של מתכת בעוד שמגע הדופן על גבו רך, כאילו סופג אותו אליו. האור במעלית נדמה לו כמתעמעם. פסי התאורה סובבים את ארבע הדפנות קרוב לתקרה ועתה, כשעיניו נישאות מעלה הם נראים לו רחוקים מאד. חרכים של אור שהם לבדם עומדים כנגד החשיכה, הוא חש שהחשיכה מנסה לבלוע אותו. או אולי ראייתו היא שמתקפלת על עצמה, מצטמצמת ומתכנסת. שקית הבמבה עדיין מרחפת בעצלות וריחופה כאילו מועתק אליו. רגליו נמסות תחתיו, וגופו אינו נמצא עוד היכן שהיה, הוא וגופו אינם ממלאים את אותו חלל במרחב. הוא ניתק מכח הכבידה, 'בניגוד לכל חוק פיסי', חולף הרהור לנגד עיניו, כאילו הוא קורא את המשפט באוויר לפניו. ואז, משהו קשה נדחף אליו מלמטה. העולם מתמצק לרגע כשהוא חוזר ופוגש את גופו, את הרצפה, את התא הצר שאור חיוור מבליח בו.

הדבר הבא שחודר אל הכרתו של יואב הוא מגע של צלופן מעט מלוח ודביק על שפתיו, וקולו של גרגור קרוב מעליו 'לנשוף יואב, לנשוף'. ברקע נשמע צלצול רועש של אזעקה והמעלית מקרטעת ואז ממשיכה לעלות, כאילו לא קרה כלום.