גבר מתגייס
שש וחצי בבוקר, והוא עם הקפה והעיתון, מעלעל בעמודי-החדשות וממלמל לעצמו, כמו בכל בוקר, שחבל על הכסף שהוא מוציא לקניית העיתון כי אין חדש בחדשות, כי אין כבר כתבים, רפורטרים… כולם פרשנים!
ככה כל יום, כל בוקר, שש וחצי, קפה ועיתון, מחשבות ו… מחשבות…ו… מחשבות, ושקט אחד ארוך.
לפתע גם השקט הזה, השולט, הקבוע, "הלך לעולמו", למעשה הוליכו אותו…
מחוץ לבניין, בצמוד לכניסה, הילולה שלמה. אנשים שרים, אנשים רוקדים, אנשים מנגנים, אחד מצלצל בפעמון… המולה שלא זכורה לו, לא בעיתוי, לא בעוצמה ולא מתחת לבית. מה לעזאזל קורה פה?!
נמלט מהמרפסת אך שב אליה במהירות. רובם היו צעירים אך היו גם מבוגרים, מאוחדים כולם בשמחתם. על מה ולמה? ובשעת בוקר מוקדמת שכזו? אמנם, חשב לעצמו, זה עתה נכנס אדר אבל… טרם הגיע זמנה של השמחה…
ירד אליהם, הסתובב ביניהם, ניסה להתערות, רק כדי להבין. לבסוף נעמד ליד אחד המבוגרים יותר, בולט בקרחתו, שהיה פחות תזזיתי ושאל אותו מה קורה כאן ונענה שכולם נאספו כדי לשמוח וללוות את עינב ללשכת-הגיוס. מי זאת עינב? עינב " זה הוא ולא היא", והוא מתגייס היום ל"גולני", משאת-נפשו.
חזר הביתה, התיישב אל שולחנו, הפך עוד דף בעיתון, ועוד דף, עד שהגיע לעמוד מודעות-האבל. לקח לגימה מהקפה, עמד על התקררותו, שפך חזרה לפינג'אן ופנה לתת הרתחה נוספת.
מבין מודעות-האבל, הבוקר, אף לא אחת סקרנה אותו, הקפה, כנראה, כבר לא יהיה טעים לו, והוא – מחשבותיו נודדות, מסובבות את גלגל-הזמן, כמכונת-רולטה, עד שהן נעצרות באותו היום שבו הוא עצמו התגייס.
למטה המסיבה נמשכת ומגיעה לשיאה – הזמני – ביציאתו של העינב הזה, עלם-החמודות קצוץ-השיער, שנישא על כפיים מבית-הוריו ועד אל תוך המכונית המשפחתית. בלשכת-הגיוס, כך הסביר לי הקירח, תתחדש ההילולה ולא תפסק אלא ברגע שהרמטכ"ל הקטן יעלה לאוטובוס שיסיע אותו לבקו"מ.
האמת, במחשבה שניה, גם כשהתגייסה נכדתו היו טקסים, חיבוקים, דמעות ודרמה קורעת-לב, למרות שכולם, טוב – רובם, ידעו שכבר באותו ערב הילדה תשוב הביתה, בתום תהליך-החיול, ותישאר בחופשה של שבוע, שבסיומה, זה היה יום חמישי, תתייצב בבסיס-הטירונות ו…תצא לשישי-שבת.
כן, זה לא מה שהיה פעם. פעם… פעם… כשהוא חושב על "פעם" הוא מכוון ליום הגיוס שלו, אי-שם בתחילת שנות השבעים.
סגר את התריסים, החלונות והווילונות, הדליק את נורת-ההתמצאות הקטנה ונשכב על הספה הקטנה.
קו 88 הסיע אותו מהתחנה ללשכת-הגיוס. מהבית צעד כמאה מטרים עד לתחנה, מהתחנה ביפו צעד כחצי-קילומטר עד לרחוב תושייה מספר 2, בית-לשכת-הגיוס.
באותו הבוקר התעורר מוקדם. הבטן "התהפכה" לו, געשה, רץ לשירותים פעם אחר פעם. ירד למכולת של הרומני, קנה שתי לחמניות טריות, כמה פרוסות גבינה צהובה וכמובן את "חדשות-הספורט". מי יודע מתי תהיה הקריאה הבאה…
בשעה שבע העלה את התרמיל על כתפיו, תרמיל שנשאר מהשירות-הצבאי של אחיו, הציץ לחדר-השינה של הוריו, אמר שלום לאימו ויצא לדרך.
בחור צעיר. בחור? ילד! מעולם לא עשה לבדו אפילו את המסלול הזה, עד ליפו. מצא כיסא פנוי בסוף האוטובוס והרים את כנף-החלון מה שיאפשר לו לקבל את מנת-האוויר, שהוא ידע שיזדקק לה.
ביקש מהנהג אך לא סמך עליו, בקש גם מהאישה שהתיישבה לידו, אם תוכל, בבקשה, להגיד לו, אם היא יודעת, היכן עליו לרדת.
חשב על זה שלמעשה לא נפרד מאביו. ערב קודם, כשאימו שאלה אם הכין כל מה שצריך, ראה שאביו מטה אוזן. אין טענות. אבא עבד "מחושך עד חושך". אימא קצת פחות. בתקופת בית-הספר היה מעיר אותה בסביבות השעה שבע. עד השעה תשע הייתה עושה בבית כל מה שהספיקה וטסה לעזור לאבא. נזכר ששמע מבנצי, חבר מהכיתה, שאביו, שהיה נהג טקסי, הסיע אותו כשהתגייס, באוגוסט, אל לשכת-הגיוס. התנאי של בנצי היה שאביו יוריד אותו רחוק מהלשכה, כדי שלא יצחקו עליו…
כשראה את לשכת-הגיוס לפניו שמע צלצול, חזק, מטריד, בלתי-נגמר, ולא ידע מה פשר הדבר.
לפתע פקח את עיניו ומצא את עצמו שוכב על הספה הקטנה, בסלון, בביתו, עכשיו, כשברקע ההדים האחרונים של צלצול הטלפון.
הלך אל החלון ופתח אותו לרווחה. להפתעתו חש במעין אכזבה על השקט הפסטורלי שחזר לרחוב, אולי אפילו קצת התגעגע ל"קרנבל" של הבוקר. הוא התקשה להחליט מה עדיף. האם עדיף כמו אז, ב"ימים הנפלאים של פעם", קמנו, יצאנו "כמו גברים", מעמיסים על כתפינו, חוץ מתרמיל ישן, את הפרידה הקורעת מהבית, מהילדות, מחיים נעדרי-עול. או, אולי עדיף… מה, בעצם, רע בפסטיבל הגיוס ה"מחבק" הזה?
הוליך את עצמו למטבח וחשב שלא היה מזיק לו, אז, בדרך ללשכת-הגיוס, חיבוק אוהב ממשפחתו. מאבא, מאימא. הוא ניגש לגליל-נייר-המגבת, תלש שני ריבועי-נייר וניגב את עיניו. האבק הזה…