העיר המרחפת | פרק 3 מתוך 4

למוחרת התעורר ניסן מאוחר וגילה כי חלון חדרו תוקן. הוא התארגן בזריזות וסעד ברעבתנות את ארוחת הבוקר שהחליפה את מגש העוגיות.

בעודו סועד, הרהר בקורות הלילה האחרון. כעת הבין, כי פנים צעירות הן שחסרו לו. העיר המרחפת הייתה גדושה באנשים ונשים באים בימים, כסופי שיער ובעלי ידע רב וניסיון חיים. אך בחורים ובחורות לא היו בנמצא, וכל שכן – ילדים. העיר המרחפת הייתה כבית מושב זקנים לעשירים.

לאן נעלמו כל צעירי העיר? ומה הקשר של שממית לכך? הייתה לו תחושה שהתשובות לשאלות האלה תסייענה לו לגלות סוף סוף מהו ייעודו בעיר הזאת.

הוא נזכר בבוקר ההוא, לפני כשנה, כשפגש לראשונה במושל העיר. הוא הרהר לעצמו על תובנות החיים בעודו רועה את צאן משפחתו בשדות שבהרים. קול פסיעות העיר אותו משרעפיו. כשהביט לאחור, ראה איש גבוה ומזוקן, לבוש בגדים פשוטים, מביט מעלה, אל העננים.

ניסן התחבר אל האיש בעל הפנים העגומות, ושוחח עימו שעות ארוכות. הבחור הכיר בחוכמתו של האיש הזקן ובתבונתנו, אך בעיקר התרשם מהצניעות שלו, מלבושו הפשוט ודיבורו הישיר והכן, בלא כל גינונים והתנשאות.

האיש היה נעלם לפנות ערב וחוזר בבוקר, מוסיף לשוחח עם הנער הצעיר. כשגילה לו את זהותו, ניסן לא הופתע. הוא ניחש שחברו הזקן והצנוע הוא איש בעל מעלה. הזקן סיפר לו, שלא בכדי הגיע אליו. לניסן מצפה ייעוד גדול בעיר המרחפת. והוא, מושל העיר, בא הנה לאסוף אותו. בהתחלה, הייעוד שדיבר עליו המושל לא הטרידו כל כך. הוא שמח על האפשרות לצאת מהכפר הקטן והבין כי המעבר אל עיר המרחפת עשויה להעניק לו חיי נצח. עתה החל להבין כי מסעו האמיתי רק החל.

נקישות נשמעו בדלת, וניסן נרתע לאחור בבהלה. אך זה היה רק קלמן, אחד מעובדי המבטח שבא לאסוף את מגש האוכל. לפני שיצא עובד המטבח מהחדר, קרא לו ניסן אל החלון המתוקן, "קלמן, אתה מסוגל לזהות מעל איזה חדר נמצא הגג הזה?".

קלמן הביט על הגג התחתון, שעליו נחת בלילה הדוכיפת. "אם אינני טועה, הנוסע, הקומה העליונה במגדל המזרחי שייכת לאחת המשפחות החשובות בעיר, משפחת וייספש."

השם היכה בניסן כצליפת שוט. עיניו נפערו, שערותיו סמרו ופניו החווירו. העובד הבחין בשינוי שחל בו. "הכול בסדר, אדוני הנוסע?" שאל אותו בעדינות והגיש לו יד תומכת, "האינך חש בטוב?"

ניסן התעשת, מצמץ בעיניו וחזר להזדקף. "סלח לי, קלמן, אך האם כוונתך למשפחתו של ביר וייספש?"

"'ביר' הוא כינוי כבוד אצלנו, כמו אדון וגברת." הסביר עובד המטבח הזקן, "שמו הפרטי של ביר וייספש הוא אריה, ושמה של גברת וייספש זהבה."

"והאם לבני הזוג וייספש ישנם ילדים?" שאל ניסן, משתדל לעטות על פניו הבעה אדישה.

"לבני הזוג בת אחת יחידה." השיב קלמן וסקר את הבחור במבט בוחן, "אך מדוע אתה מתעניין כל כך בגג הזה ובדיירים שמתחתיו? אם תרשה לי, אעוץ לך עצה להיזהר מפניו. אריה וייספש הוא אדם קשה העומד בראש ארגון קיצוני שאינו בוחל באלימות. יש לו גם קשרים בכל מערכת השלטון בעיר."

ניסן רצה לחקור עוד את קלמן על וייספש הזה, אך חשש לעורר יותר מדי את חשדו, ולכן העדיף לוותר ולגלות את שאר הפרטים בעצמו. הוא הודה לעובד המטבח, ליווה אותו לפתח דלתו, הבטיח לו שהוא חש בטוב וסגר את הדלת בנימוס אחריו.

כששלושת מלוויו הזקנים הגיעו כבכל בוקר לחדרו והחלו לתאר בפניו בהתלהבות את המסלול המשמים שתכננו בעבורו לאותו יום, ציפתה להם הפתעה – לבן חסותם הצעיר היה רעיון משלו. רעיון שנראה בעיניהם גרוע במיוחד.

"ביתו של ביר וייספש?" תהה בקול גבוה עד כדי גיחוך המלווה הדקיק והגבוה, לייב. "מה לך ולו? מכל המקומות בעיר הזאת – אין לך מקום נורא יותר לביקור מביתו!"

גם שני המלווים האחרים ניסו להניאו מכך, אך הוא התעקש בטענה שעליו להכיר את כל בעלי המעמד בעיר המרחפת, ובראשם את אלו המתגוררים במגדלי הארמון עצמו.

הם צעדו שעה ארוכה בנבכי הארמון, נאלצים לעצור פעמים רבות כדי לברך את העוברים על פניהם, אך בעיקר כדי לספק הפוגות תכופות לשלושת הקשישים. רק לאחר כשעה מתישה, ניצבו הארבעה לפני שתי דלתות עץ גדולות בפתח ביתם של משפחת וייספש. הדלתות היו עתיקות ביותר, הצבע החי שלהן אבד מזמן, והן קיבלו מראה חיוור וחולני.

"ובכן," אמר לייב בקולו הגבוה, "זה היה טיול מעניין, בלי ספק. אני חושב שאנו זקוקים עתה למנוחה קלה... לא יפריע לאדוני הנוסע אם נחזור מאוחר יותר, הלוא כן?"

ניסן הנהן לעברם בהבנה, אך ליבו נרעד לנוכח המהירות שבה הסתלקו שלושת הקשישים מהמקום. כעת עמד לבדו לפני דלת ביתו של האיש שפרץ בכוחניות לחדרו בלילה. הוא ידע שקצה החוט שלו, בדמות דם יבש של נערה משונה, נמצא על גג הבית הזה. הוא נקש תחילה בדלת בעדינות, אך הדלת העבה ספגה את נקישותיו ולא השמיעה כל רחש. הוא הרים את ידו לדפוק חזק יותר, אך הדלת כבר נפתחה לפניו.

נערה צעירה הופיעה מאחורי הדלת בעיניים חומות חיוורות ובלבוש צנוע ונוקש, חסר גוון וצבע. ניסן התקשה להאמין שעור פניה ראה אי פעם את אור השמש. שערה היה אסוף בנוקשות בצמה עבה מאחורי ראשה. היא הביטה בו בעיניה החיוורות ודיברה בקול חלוש, "כן, אדוני, איך אוכל לעזור לך?"

ניסן היה משותק מהמראה של הנערה. זו הייתה היא, בלא ספק! ועם זאת, זו לא הייתה יכולה להיות היא בשום פנים! הנערה עזת הפנים ומלאת הביטחון שביקרה בחדרו בלילה הייתה בעלת מבט חודר ועמוק ומלאת חיים! הוא המשיך לבהות בה בחוסר אמון, אך היא השפילה את פניה ונעצה את עיניה ברצפה בדממה.

"אמ... אמ... צר לי להפריע לך, העלמה..." הוא המתין שתשלים את שמה. אך נראה שלא הבינה את כוונתו, אלא רק הוסיפה לעמוד לפניו בפנים מושפלות. "אמ... כן... כלומר, לא... כלומר... האם אביך נמצא?"

"אבי אינו נמצא בביתו בשעות אלו. הוא עסוק בשמירת הסדר הציבורי מפני מורדים ובוגדים." ענתה בקול לאה בלי להרים את ראשה, "האם האדון ירצה כי אמסור הודעה לאבי, או שהאדון ישוב בשעה מאוחרת יותר?"

ניסן כבר התכוון להסתלק מן המקום. הוא עקב אחרי שממית מסתורית, אחרי דוכיפת קסום – וגילה שרדף אחר רוח רפאים. אבל אז, רגע לפני שהתנצל ופנה לברוח כמו שלושת מלוויו הקשישים, הבחין בטיפת דם על צווארה, שבלטה בארגמניותה כנגד עורה החיוור של נערת הרפאים. הביטחון שב אליו.

"סלחי לי, נערתי," אמר בלבביות, "איני זקוק דווקא לאביך. ראי, אני מתגורר במגדל הגבוה שבארמון. אתמול בלילה התעופף דבר־מה מחלון חדרי ונחת על גג ביתכם. האם אוכל לחפשו? הוא יקר מאוד לליבי."

ניסן ניסה לקלוט זיק כלשהו בעיניה של הנערה, אך גם אם היה כזה, פניה המושפלות הסתירו כל רמז למה שהתחולל בהן. היא שתקה לרגע ארוך. "אנא, אדוני, המתן כאן כמה רגעים. אחפש ואודיע לך." היא צעדה לאחור והחלה לסגור את דלתות העץ הכבדות. אך ידיו נשלחו ואחזו בדלתות בכוח, מונעות מהן להיסגר.

"אבקש את סליחתך שוב," אמר בעודו מחזיק בדלת, "אך לא ארשה שתסתכני בטיפוס על גג בגובה כה רב. אם יורשה לי, אצא אני אל הגג."

"כרצונך." השיבה באדישות. הנערה נתנה לו להיכנס פנימה וסגרה אחריו את הדלת.

הבית היה מיושן, אך נקי ומסודר באופן חריג. שתי ספות מרופדות עור הבריקו מניקיון כאילו זה עתה צוחצחו. גם שולחן העץ שניצב בין הדלתות עבר לא מזמן מִירוק קדחתני. הכול נמצא במקום, כמו חיילים המשוכים לאחור במסדר.

על אחד מקירות הבית הייתה תלויה תמונה ממוסגרת. מבעד לזכוכית המחפה את התמונה הציצו לעברו פניו המזוקנים והתקיפים של בעל הבית, ביר וייספש. לצידו ניצבה אישה בפנים רציניות להחריד, לבושה בלבוש מוקפד ונוקשה. בין בני הזוג הקשוחים ישבו שני ילדים, אך רק לאחד מהם היה פנים. פניה השׂוחקות של הילדה שהביטו לעברו מן התמונה היו סתירה גמורה ללבוש הנוקשה והרשמי שלבשה. לילד השני נותר רק הגוף. פניו נקרעו מן התמונה.

"היציאה אל הגג בכיוון הזה," אמרה הנערה כשהתעכב הנוסע מול דיוקן בני המשפחה.

סולם עץ רעוע היה קבוע בקיר שבקצה הבית, לצד ארון עץ שחור גדול ועתיק. הסולם הסתיים בחלון שנפתח אל השמיים הבהירים. טיפות דם קרוש ניכרו היטב על שלבי הסולם. הוא הרגיש שוב מטופש להחריד והחליט לסיים את המעמד המביך הזה.

"איני יודע מה פשר ההצגה הזאת, שממית," אמר לה. "שנינו יודעים היטב שביקרת אצלי אמש. את עדיין חייבת לי תשובות."

"יירוס אינה חייבת לך דבר, הנוסע, היא מילאה את תפקידה בשלמות."

ארון העץ השחור שלצד הסולם נפתח, ומתוכו יצא בחור כבן גילו. הבחור דמה מאוד לאותה שממית עזה ובטוחה בעצמה שפגש אמש, אך לא היה דבר בינו לבין הנערה החיוורת שעמדה לפניו כעת.

"אתה הילד מהתמונה," קבע ניסן, "אחיה של שממית. אך אמרו לי שלזוג וויספש יש רק ילדה!"

"אתה בחור נבון," ענה האורח הבלתי צפוי. "המושל ידע במי לבחור. השאלה אם אתה יודע במה לבחור."

"אינני בטוח," השיב ניסן, מבולבל, "לשם מה שלחת אליי את אחותך אמש? אם אתם יודעים מהו ייעודי כאן, מדוע שלא תגלו לי אותו?"

"הייעוד שלך איננו כאן. העיר המרחפת לא תשרוד את הלילה הקרוב." אמר הבחור בנחרצות, מגביה מעט את קולו.

שממית הרימה את עיניה ובהתה באחיה באימה. "לא אמרת שזה יגיע עד כדי כך, צבר!" תקפה אותו.

"ידענו שאם תגלי זאת, תתקשי לבצע את שליחותך." השיב אחיה, מביט בה ברוך, "ליבך רחום מדי, לא רצינו לערער את ביטחונך במשימה. הריסת העיר תתחיל בקרוב."

ניסן העביר את עיניו בין שני האחים, חש בִלבול. "על מה אתה מדבר? למה שתרצו להרוס את העיר הנפלאה הזאת?"

"העיר הזאת מסמלת את כל הניוון של בני עמנו," ענה צבר בבוטות, "האם לא הבחנת שהעיר הזאת היא גווייה מהלכת?"

"אתם בוגדים בעיר שלכם ובאביכם!" קרא ניסן ונעץ את עיניו בשממית, "איך את מסוגלת לעשות זאת? איך את יכולה להפנות עורף לכל היקרים לך ולנעוץ סכין בגבם?!"

"לא התכוונתי לכך, אני נשבעת," ניסתה שממית להצדיק את עצמה ונרתעה לאחור בהתגוננות, "רציתי רק לתקן את העיר ולסייע לחבריי שבעיר התחתונה, לא להרוס אותה את העיר המרחפת!"

"מאוחר מדי," אמר צבר בקול תקיף וקר, שהזכיר לניסן את האב הנוקשה של האחים, "שעותיה של העיר הולכות ואוזלות. בקרוב תתרסק העיר המרחפת לאדמה. רק אז יוכלו בני עמנו לחזור להיות מי שהיו בימי הזוהר שלהם!"

"הבלים יוצאים מפיך," התנגדה שממית, "העיר המרחפת לעולם לא תרד מן השמיים!"

"היא תרד ועוד איך!" השיב אחיה בהחלטיות, "ואנחנו מוכרחים לרדת ממנה עם הנוסע כמה שיותר מהר, אחרת נתרסק עם העיר יחד. קדימה, בואו אחריי, הזמן שלנו מתקצר והולך." צבר סיים את הדברים והסתובב חזרה לעבר ארון העץ השחור.

"למה אתה מספר לי את זה?" שאל ניסן, "איך אני משתלב באסון שאתה מתכנן לעיר הזאת?"

"אתה הנוסע," השיב צבר, "אתה צריך להוביל ולהנהיג אותנו! כך נחזה מראש!"

"את מי אני אנהיג אם תחריב את העיר הזאת על כל יושביה?"

"את כל הצעירים שברחו לעיר התחתונה, כמובן. אנחנו נעשה מה שלא עשו אבותינו המקובעים והמנוונים, אנחנו נקים מחדש את עמנו בעיר התחתונה – כפי שהיה בעבר וכפי שצריך להיות בעתיד. אתה נבחרת להוביל אותנו."

"אני מסרב להיות שותף לכל זה!" התנגד ניסן בתוקף, "אנשי העיר סומכים עליי ומאמינים בי, לא ארשה שייפגעו!"

"איש אינו שואל אותך!" ירה לעברו צבר, "אתה תבוא איתנו בין שתרצה ובין שלא! ועכשיו, מספיק עם השטויות, קדימה! מצפה לנו דרך ארוכה עד למטה, ואנחנו מוכרחים לעבור אותה לפני שהחברים מלמטה ירסקו את העיר על האדמה!"

ניסן רצה להוסיף ולהתנגד, אך הבחור אחז בידו בכוח ומשך אותו אחריו. שממית הלכה אחריהם בגב שפוף. צבר דחף בכוח את ניסן לתוך הארון הגדול והחשוך. שממית נכנסה אחריהם וסגרה את הדלת. "פתחי את השער, יירוס, הזמן שלנו דוחק."

חלל הארון הוצף באור זהוב ומסנוור. כשפקח ניסן את עיניו, כבר פתח צבר את דלת הארון. כמה צעדים לפניהם נפתחה תהום עמוקה ואין סופית.

"איפה אנחנו?" שאל ניסן, גופו נרעד לנוכח התהום הבלתי נתפסת שנפתחה לפניהם.

"מבעד לחומות העיר," השיב צבר, "העיר המרחפת מרושתת בשנים עשר ארונות כמו זה שבבית אבינו. מי שבידו הכוח העתיק יכול להשתמש בהם כשערים לעבור ממקום למקום. כישרונה של אחותי חסך לנו חוסר נעימות בחציית העיר באמצע היום. ועכשיו, הבה נרד."

ניסן נשען לאחור, נצמד ברעד אל הארון שחור הזהה לחלוטין לארון שעברו דרכו הנה מביתה של שממית. הארון היה בלוע בחומת העיר, וחללו היה שקוע בתוכה, רק דלתותיו בלטו כלפי חוץ. צבר התכופף על שפת התהום וחיפש דבר מה.

"איך זה ייתכן?" התכעס צבר, כשגבו אליהם, "איפה החבל? בייאל היה אמור להשאיר אותו כאן אתמול בלילה. לאן הוא נעלם?"

"החבל נשרף, בני הבוגד."

שלושת הצעירים הביטו מעלה. שם, הרחק מעליהם, בראש החומה, הביט אליהם ביר וייספש, מרוצה מעצמו. לצידו עמדו משי והזר הנוסף שביקר את ניסן בלילה הקודם. משני צדדיהם עמדו עשרות מתושבי העיר הזקנים, מעורבבים עם חיילי הראווה של החומה והארמון, מביטים עליהם מלמעלה. היו מהתושבים שהביטו אל הצעירים בפנים מזועזעות, היו שהביטו בבהלה או בהשתוממות, אך הפנים המאוכזבות הם שצבטו בליבו של ניסן.

ביר וייספש משך את תשומת לב הנוכחים במחיאת כף וכחכוח גרון. כולם הביטו בו. "הינה הנוסע שלכם!" קרא בקול, "האיש שתליתם בו את תקוותיכם לשווא. הוא הצטרף אל בני הבוגדני, שאת מותו כבר ביכיתי מזמן, וחטף את ביתי היחידה!"

קולות זעם החלו לעלות מבין ההמון. מנהיג שומרי העיר שחור הזקן נתן להמון לעכל את דבריו כמה רגעים, ואז, שב והשתיק אותם.

"חבריי תושבי העיר המעטירה, עיר הזהב המרחפת, אנו נמצאים בצרה גדולה! חבורת המורדים, שהיו פעם בנינו ובשר מבשרנו, בחרו להמיט עלינו שואה! ברגעים אלו ממש, הם מפעילים מכונה מרושעת אדירת ממדים שתשבור את מרקם הנס המחזיק אותנו בשמיים ותרסק אותנו מטה, אל האדמה המגועלת!" קולות פחד עלו מההמון, נשים בכו וגברים זעקו.

מבין ההמון, צעד קשיש אחד לעבר ביר וייספש. היה זה קלמן, עובד המבטח ששירת את ניסן. ההמון השתתק כשהרים באומץ את אצבעו לעבר האיש הנוקשה. "ומניין לך כל זאת, וייספש? האם ירדת מטה כבנך, אל העיר שמתחת?"

לחשושים מילאו את חלל האוויר. וייספש מחא כפיו שלוש פעמים, והציבור שב והשתתק. לפי סימון בראשו, הרימו שני מלוויו של וייספש גוש גדול ומפרכס מהרצפה. הגוש היה מכוסה בשמיכה חומה מדובללת, אותה שמיכה שהתעטפה בה שממית בלילה הקודם. וייספש הניד בראשו, ומשי הסיר את השמיכה. לעיני ההמון התגלה בחור ממורט בבגדים קרועים. כתמי דם יבשים הכתימו את שערו הסתור. עינו הימנית הייתה מוקפת חבורה אדומה ונפוחה. הבחור בקושי עמד על רגליו. עיניו של קלמן כמעט יצאו מחוריהן כשראה את בייאל החבול.

צבר אומנם לא הצליח לזהות מלמטה את השבוי שעל החומה, אך הבין בייאוש שחברו נתפס.

"ובכן, קלמן," אמר וייספש ברשעות, "האינך מאמין לבנך? תפסנו אותו כאן בלילה, בתחתית החומה. חבל עבה היה קשור היטב לסלע שעל קצה התהום. בנך תכנן לרדת בו מטה, אל שאר חבריו הפושעים. למרבה המזל, תפסו אותו אנשיי לפני שהספיק לרדת. הוא אומנם היה קצת שתקן בהתחלה, אך בסופו של דבר שר כזמיר וסיפר על כוונת חבריו לרסק את העיר שלנו לתהום."

בייאל הביט באביו בעינו הבריאה. קלמן לא מצא שם רגשי אשמה וחרטה, אלא רק כאב, כאב עמוק ומדמם. ההמון השותק הביט אף הוא בכאב בבן הסורר. כמעט לכל אחד מהם היה בן או בת שעלו בחומה ובגדו בעירם. אך הם התקשו להאמין שילדיהם באמת מתכוונים לכלות את עיר ילדותם עם הוריהם וכל עברו המפואר של עמם.

הזעזוע הנורא שהרעיד את האדמה היה עדות מספקת לטעות הנוראה שלהם.