דולר
זה נראה כמו דולר מקופל הרבה פעמים, או משהו אחר שמישהו טרח לקפל אותו היטב. הצבעים היו אותם צבעים מין ירקרק אפור כזה, רק הפרצוף שמוטבע על הדולר לא נראה בבירור.
מצאתי את עצמי מתבונן בנייר שעל המדרכה.
מסביבי המשיכו האנשים להתקדם כל אחד לכוונו, והמכוניות נעו במסלולן. היה לי מוזר שנעצרתי לחשוב על הנייר הזה, ועוד יותר מוזר שלא חשבתי על שום דבר.
כאילו שהנייר הזה שיתק איתי, הקפיא איתי. לא מזמן ראיתי פרק בטלביזיה על איזה מדיום שידע להגיד לאנשים כל מיני דברים ומסרים מאותם שעברו מהעולם. ולרגע, היה נדמה לי שהנייר על הרצפה מנסה להעביר לי משהו.
דחפתי את חתיכת הנייר עם כף הרגל לצד המדרכה, שלא תפריע להולכי הרגל, נשענתי על חומה קטנה שהיתה שם, וכל כולי הייתי ממוגנט לנייר הזה.
טוב, תרים את זה כבר, ותגמור את העניין, אמרתי לעצמי. אבל משהו עצר אותי מלעשות את זה.
נו, אז מה - להרים אתה לא מרים, אבל עומד ומסתכל? עד מתי?
רוח קרירה ונעימה נשבה מסביב, רעשי הרחוב לא חדרו אלי. שמעתי אותם, אבל בלי תשומת לב הכל מאבד מעוצמתו. מה הוא מנסה להגיד לי? חשבתי שוב ושוב לעצמי.
המשכתי להביט בנייר הזה, ונראה לי שהנייר מחזיר לי מבט.
פתאום, משהו מאד לא ברור החל להתגבש אצלי בבטן, מין תחושה שמשהו משתנה. כאילו שאחי, שהיה ואיננו עוד, נמצא בסביבה איפשהו. אוסף המטבעות והשטרות שלו, שאני שומר עבורו קבל נוכחות חזקה ועלה לי מול העיניים. אוסף בו הכל מסודר, וכל מטבע ושטר מתועד. ממש הרגשתי את אחי לידי.
יכול להיות שהכל בגלל חתיכת הנייר הזאת שתהיה מה שלא תהיה?
הרחוב הסתחרר לי, ונדמה שנעלם . שקט השתרר בראשי, והייתי כול כולי מרוכז בתחושותי. התנתקתי לגמרי מהרחוב ומהמציאות.
מין תחושת זרם כזאת, כמו דגדוג, ירדה לי מהראש לאורך עמוד השדרה, עברה חוליה חוליה ומיפתה את כל הגב. תחושה נעימה כזו.
אתה שומע? הוא אמר, אל תחשוב שיש לך קשר כלשהו למותי.
זה היה אחי שדבר אלי. ראיתי אותו מולי, כאילו צץ ועלה מתוך הפתק, ושמעתי את דבריו, אמיתי לגמרי.
נשאבתי פנימה, לשיחה איתו.
למה אתה מתכוון? שאלתי,
ככה, כמו שאמרתי. לא היתה לך כל השפעה על מותי, ככה זה צריך היה להיות. עכשיו אני במקום שטוב לי, לא יכול להסביר לך מה קורה פה, אבל טוב לי.
איך אתה יודע שאני מרגיש אשם במותך? שאלתי, אני אפילו לא יודע אם אני מרגיש ככה. אני כן ממש מתגעגע אליך, לחיבוק שלך אלי, לאחי הגדול שלי. לביטחון שנתת לי שאתה תמיד איתי שיש לי על מי לסמוך.
למזלי לא דברתי בקול רם, ורק המחשבות עברו ממני אליו. הדמעות מילאו לי את העיניים.
יודע, יודע, מכיר אותך טוב כל כך. זה לא קשור אליך בכלל. גם אני מתגעגע, ועוקב אחריך מרחוק, כל אחד צריך לעבור את דרכו, ולהמשיך בשעתו. ודע לך שאני אוהב אותך מאד.
פתאום, כמו שהשיחה התחילה ככה היא נגמרה. התמונה שלו, המוחשית כל כך הפכה למטושטשת וכמו התפוגגה באוויר. הוא נעלם.
הסתכלתי מסביבי, חוזר למציאות. הרחוב השתתק מעט, פחות אנשים נראו על המדרכה, הערב ירד, והאור מסביב נהיה עמום קצת, בין חשוך למואר. שעת בינ ערביים.
הסתובבתי והמשכתי בדרכי, אפוף עדיין בקסם השיחה.
סליחה, אדון, זה שלך?
לידי עמד ילד קטן, מחזיק בידו את הנייר המקופל, ומושיט אלי את הפתק.
מצאתי את זה על הרצפה, אולי זה שלך, אולי נפל לך כשעמדת שם.
הסתכלתי עליו, על העיניים החומות הגדולות והטובות שלו, על התלתלים החומים שמכסים את ראשו, ועל היד שלו שמושטת לעברי.
לא , זה לא שלי, ותודה על המחשבה.
הוא הסתובב, רץ לפח האשפה הקרוב והשליך את הפתק פנימה. היה כלא היה.