אני כאמן. מתוך השאלון של הרזידנסי
מי?
איתי שקד.
אמן, מורה לאמנות, חוקר אמנות והרפתקן אמנות. עוד בגן הייתי הכי מאושר כשהייתי מצייר. אולם בגלל שהייתי קצת פרוע, לקח הרבה שנים עד שממש התיישבתי לצייר. ביסודי למדתי מוסיקה בקונסרבטוריון והצטיינתי. בתיכון ובצבא עסקתי בצילום ווידאו. אחרי הצבא למדתי צילום אופנה במילאנו, רק כדי להבין שכבר שנים אני מתרחק מהלב שלי, שהוא הציור. חזרתי לארץ ולמדתי במדרשה תואר ראשון באמנות והוצאתי גם תעודת הוראה, כדי שאוכל לעבוד בתור מורה לאמנות בניו יורק או בהוואי, כשאעשה שם את הדוקטורט. בסוף, במהלך לימודי התואר השני, הבנתי ששוב אני מתרחק מלשבת לבד בסטודיו ולצייר, שלא מעניינת אותי ההוראה, ושלא בא לי לחקור ברמה של תואר שלישי. יותר בוער לי לצייר, ליצור חופשי ולהביע את עצמי.
מה שלומך?
הכל טוב, תודה. חיים בכיף.
מה שם הפרוייקט?
"Bikini babes \ Boys in speedos"
ממתי הפרוייקט?
הרישום הראשון בסגנון מתוארך ינואר 2015. יש צילום שלו באתר שלי. רציתי להביא אותו לכאן, אבל לא מצאתיו בפורטפוליו. כנראה נתתי אותו מתנה, או ששכחתי לתייק אותו, והוא הלך לאיבוד כשעזבתי את הסטודיו. (תיקון בדיעבד: זה הרישום שמצורף כאן למעלה). רואים בו דוגמנית בביקיני על רקע דוגמא גיאומטרית של פרנק סטלה, מסגרת אורות נוצצים וכמה נגיעות מכחול של צבעים בהירים. הרישום האחרון בפרוייקט צוייר לפני שבועיים.
איך יצרת את הפרוייקט?
לא תכננתי שזה יהיה פרוייקט, אך כך זה נהיה, ואפילו יש דף שלם באינסטגרם שמוקדש לו. ערב אחד בסטודיו, הבנתי שיותר קל לי לרשום את הרעיונות שלי כדימוי על דף, ולש(ר)בט עוד ועוד וריאציות של הרעיון בעוד ועוד רישומים חופשיים שמעוררים בי השראה, מאשר לעבוד ימים ולילות ושבועות ארוכים על ציור אחד, מונה ליסאי כזה, שסוחב את כל הכובד של ההסטוריה. זאת למעשה הסיבה שנמנעתי מלהתחייב לציור כל ילדותי. נראה לי ארכאי ומיושן להתחייב לעשייה של יצירה אחת, כשיש כל כך הרבה דימויים בנפש שאני רוצה להביע. כעת, כאדם בוגר, מצאתי את הדרך הנכונה לי: ליצור הרבה רישומי הכנה, שמתוכם אבחר את הטובים ביותר ואהפכם לציורים, מתישהו בהמשך.
באיזה מדיום עבדת?
אני רושם בעפרונות קשים או רכים, תלוי בדימוי, ברישום חופשי או רישום מתוך התבוננות במאגר הדימויים האינסופי שאני מוצא בגוגל, בדרכ על נייר A4 משרדי רגיל. אחכ אני צובע את הדימוי בצבעי מים טובים, עובר עם דיו שחור, עטי פיילוט ורפידוגראף, ועושה הדגשות עם עטים של טיפקס. כל הרישומים מתקופת הקורונה בשחור לבן.
למה בחרת במדיום, טכניקה הזו לפרוייקט הזה?
הכל התחיל כשקיבלתי ספר של מוריס סנדק ליומולדת 17. הוא הדהים אותי בכישרונו וביכולותיו הטכניות. למדתי ממנו הרבה. בעיקר כיצד לעבור עם רפידוגרף על איורים בצבעי מים. הבנתי שהסטנדרט הטכני האליטיסטי שלו קשה לי ולא מהנה עבורי, אז מצאתי דרך לרשום חופשי וגס ולצבוע עם הרבה שמחה ואור, כדי להביע את עצמי יותר במדוייק. יותר כמו רישומי אופנה חופשיים מאשר איור דידקטי לספר כלשהו. למעשה, אחרי הצבא עבדתי כמה שנים בתור מאייר בעיתונים ובמגזינים, תוך כדי שאני משתמש, בעיקר, בטכניקה הזאת שלמדתי ממוריס סנדק. סגנון העבודה האיורי הזה התאים לפרוייקט הביקיני בייבז מכוון שהוא מאפשר לי לצייר בחופשיות, במהירות, וליצור כמות גדולה של רישומים.
מה אתה חוקר?
כשלמדתי לתואר השני בתכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, הקדשתי את הלימודים למחקר של תיאוריות פוסטמודרניות, שמבטאות את העולם שגדלתי בו בתור ילד. עבורי קומיקס, גרפיטי, מוזיקה אלקטרונית, משחקי מחשב, הספרים של דודו גבע וההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, מבטאים פוסטמודרניות טוב יותר מאשר הסימולקרות של בודריאר או הפילוסופיה של דלז, שנראתה לי תמיד כמדריך לשום מקום. כצייר, המרחב הפוסטמודרני מאפשר לי לחבר אלמנטים שונים מהמודרניזם, כמו דימויים גראפיים, מופשט גיאומטרי, מינימליזם, סימבוליזם, רישום עירום קלאסי וצילום אופנה ממגזינים, ולשלב אותם ביחד לאימרה, דרך דימוי.
מה הנושא של הפרוייקט?
אני אוהב להתיחס אל הפרוייקטים הציוריים השונים כ'נושא בסגנון חופשי'. אני בדרכ לא עובד לפי נושאים, ואם יש אצלי נושא, הוא לבטח קומי. 'ביקיני בייבז \ בויז אין ספידוז' מביא לידי ביטוי רגשות של חופש, עירוניות, מיניות, רטרו אייטיז והמצב שלי כאמן, בעיר חוף ליברלית ומתקדמת כתל אביב. בנוסף, כל רישום בפרוייקט יכול לשמש כפתח לסדרה שלמה של דימויים באותו הסגנון, במסגרת המופשטת הזאת של קיץ \ ים \ עיר. בגדול, אני מנסה לבטא בדימויים את העולם הפנימי והשמחה שאני מרגיש, כשאני שומע מוסיקה אלקטרונית. קצת כמו שמוריס סנדק היה מאייר הרפתקאות ילדים לצלילי אופרות של מוצארט.
ספר על התהליך. איך התחלת לעבוד על הפרוייקט וכיצד הוא התפתח?
כאמן וצייר בעולם מילניאלי ששולטים בו הקפיטליזם והרשתות החברתיות, אני בנוי ליצור מפלצות של שמחה, כמו הפסלים והציורים עצומי המימדים של ג'ף קונס. אני מתחבר למקום כזה הרבה יותר מאשר למקומות אפלים, דרמטיים או טראגיים. אבל החלום גדול מידי ודורש הרבה משאבים ופוליטיקה כדי להגשים את הציורים במציאות, בתוקף ובמימדים שנראה לי שהם צריכים. לכן, כמו שנהגו המאסטרים הגדולים בתולדות האמנות, אני יוצר רישומי הכנה מפורטים, מתארך ומתייק אותם, ויודע, שיום אחד, בקונסטלציה הנכונה, אוכל להפוך אותם לציורים של ממש. המפתיע הוא, שכרישומי הכנה, הפוטנציאל שלהם עצום! למעשה, הם מעוררים דיון חדש, אחר, של איזו יצירה אמנותית הם יכולים להיות? באיזו הפקה ובאילו חומרים, בעולמנו הטכנולוגי שכל הזמן מתקדם ומתפתח, אפשר ליצור אותם? הזרקות צבע נוצצות, אינסטליישן תלת מימדי, וידאו, אנימציה על מסכי ענק, הדפסי לייזר מרהיבים או הולוגרמות אימרסיביות- הכל יכול להתאים! השאלה כעת היא כמה תקציב יש לי, כמה גדול אני רוצה להיות, מה נכון לי ומה נכון לעבודות עצמן.
האם היה מקור השראה לפרוייקט?
למעשה, 'ביקיני בייבז \ בויז אין ספידוז' מבטא סגנון ציור שאני מצייר מאז שהייתי ילד באייטיז. אחי הגדול היה מתמטיקאי מחונן וצייר, וצייר קומיקס עם אנטומיה מדוייקת, גיבורי מבוכים ודרקונים ומרדפים בחלל, בכשרון שדיכא אותי לגמרי. אני אהבתי לצייר בסגנון חופשי ובחצי מופשט מלכות יופי ושרירנים, אקזוטיקה של פלמינגואים ודקלים בשולי העיר עם מכוניות ספורט נוצצות מול הים בשקיעה- כלומר, את כל הדימויים שראיתי בסדרת הטלביזיה 'מיאמי וייס' ובתרבות הפופ המטורפת ששלטה אז בעולם. למשל, הערצתי עד מוות את סמנטה פוקס. חדר ילדותי היה מכוסה לגמרי בצילומי הקיטש שלה, עם הבלונד הנוצץ והשדיים הענקיים בחוץ, והייתי מאושר. היה לי כיף נורא לבטא הכל באמנות, אבל הרגשתי מאד לא מוכשר וממש לא אמן גדול, ביחס לאחי ה'גאון'. הפרוייקט הזה מנסה לשמור על הגחלת ולבטא מחדש את השמחה האדירה שחשתי כילד בעולם הצבעוני של שנות השמונים.
מה הסיפור שהעבודה מספרת?
הסיפור הוא למעשה השילוב של כל התשובות האחרונות. דרך גישה פרקטית לעשייה אמנותית- יצירת אינבנטורי של רישומי הכנה לציורים שאולי אצייר בעתיד- ותוך כדי שימוש בטכניקה קלילה וכייפית של רישום חופשי בצבעי מים ודיו, התחברתי לדבר עמוק יותר, שזו השמחה הילדית שלי על עולם שכולו טוב. ככל שנכנסתי לעבודה על הרישומים האלה, כך גברה השמחה ונסגר מעגל שהתחיל בילדות. השנים שבהן פעלתי בעולם כאמן\צלם, לקחו אותי למקומות אחרים לגמרי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית, (מאן ריי, דיאן ארבוז, מארי אלן מארק, נאן גולדין, ג'ואל פטר ויתקין....), אבל שנים לאחר שחזרתי לציור, בעזרת פרוייקט זה, חזרתי אל השמחה הפנימית שהיתה בי בתור ילד באייטיז ויכלתי לרפא ולחבק מקומות קשים ולא פשוטים שנתקלתי בהם במהלך החיים.
משהו נוסף עליך?
כן! אני מנהל חנות קפה בשוק הכרמל. כל יום אני נהנה מאור חזק של שמש, בריזה מהים, ארומה של קפה קלוי טרי והרבה אקשן שמח. אתן מוזמנות לבוא לבקר ולהגיד שלום. על תרבות הקפה אני בכלל יכול לחפור שעות, ולהגיע מהמקינטה שמתבשלת לאט על הכיריים במטבח, עד לג'ונגלים של קוסטה ריקה ויערות הגשם עם המקדשים האבודים, באינדונזיה.