מאה מדרגות

מאה מדרגות בממוצע יש בעיר הזאת. מאה מדרגות בממוצע כדי להגיע מנקודה אקראית אחת לנקודה אקראית שתיים, או לפחות לכל הנקודות שבהן אני צורכת משהו. סיגריות ושוקולד, תפוזים ובננות, ספר יד שניה, רכב יד שלישית, קפה של השעה ארבע וחצי, גבר. 

מאה מדרגות זה לא הרבה, אבל הנשימה כבר מתחילה להאיץ. כמה דפיקות לב טובות, מאמץ מספק כדי לספק משהו. בכל מקרה, אני כמעט ולא יוצאת, מאה מדרגות זה הרבה. 

בדרך חזרה מהעבודה אני מחנה את האוטו רחוק. אני מחנה אותו כך כי אני עקשנית. כי העירייה העייפה והדהויה צבעה את כל העיר הזאת בכחול לבן ועכשיו כדי לחנות ליד הבית, צריך תו חניה. לי אין תו חניה. אין לי תו חניה כי הכתובת שלי לא כאן וכי אני מסרבת בתוקף לשנות כתובת בתעודת הזהות. מסרבת כיוון שלמרות שאני חיה בעיר הזאת כבר עשר שנים, בשכונה הקטנה הזאת, עם מאה המדרגות לכל כיוון, עם דפיקות הלב והנוף למפרץ, העיר הזאת היא לא בית. זה לא שאני לא אוהבת אותה וזה לא שאני לא שונאת אותה. אני מנהלת איתה יחסי אהבה שנאה מפוארים מאוד, ממש כאילו הייתה בית. 

ואכן, על פי כל הקריטריונים היא דווקא כן בית. 

אני מכירה את החתולה של מדרגות כורש, וגם את זה של שפינוזה ובטח ובטח את זה של שמואל. זה של שמואל אהוב עלי במיוחד. הוא מוציא יללה קצרה כזאת, שכאילו מתחילה ונפסקת באמצע. קשה להסביר, יש חתולים שנותנים את הלב ביללות, התחלה מרשימה, אמצע עוצר נשימה, וסוף נסוג לאיטו עד שנמוג, ויש כאלה, כמו היללות של החתול של מדרגות שמואל, שהן תקועות, עושות טובה שהן מייללות, או שסומכות עליך שתבין עניין מהר גם בלי כל התפאורה הזאת של התחלה אמצע וסוף. או שאולי, לא סומכות עליך מספיק. 

אני מכירה גם את האנשים שעולים ויורדים במדרגות. עכשיו כשאני מחנה רחוק מהבית, אני מכירה אותם אפילו טוב יותר. יש איזה גבר די נאה שהיה עולה איתי קבוע ב7:25 אל האוטו ברחוב שלמעלה. מאה מדרגות, ימים א' עד ה'. בהתחלה הייתי נותנת לו לעקוף. כמו כל אישה ממוצעת, אני לא אוהבת שהולכים אחרי. הוא גילה הבנה והאיץ צעדיו. אחרי שבוע בדיוק, הייתי מספיק בטוחה כדי ללכת בקצב רגיל, אבל אז גיליתי שהקצב שלי והקצב שלו די דומים, וזה היה קרוב מדי להתנשף ככה במשך מאה מדרגות לצד מישהו זר, אז האצתי אני. הוא גילה הבנה והאט. היה מובן מאליו שהוא בוחן את ישבני המתנועע, אבל להאיץ יותר מזה לא יכולתי. 

ביום ראשון בשבוע השלישי, הוא דיבר אלי פתאום. אמר, עכשיו מתחלפים. הסתכלתי עליו בבלבול. השבוע תורי לעלות ראשון, הוא הסביר. צחקתי וסימנתי לו לעבור. תודה, הוא עשה מן מחוות כובע עם הכובע שלא היה לו. זה היה לי ממש יותר מדי, ויותר מזה לא דיברנו. גם לא ראיתי אותו מאז. אולי הוא נכנע והוציא תו חניה.

אני לעומת זאת לא נכנעת. 

גם לא כשאני יושבת בערב על הספה וקוראת את 'מי את חושבת שאת?' של אליס מונרו שקניתי ביריד ספרים יד שניה, מאה מדרגות למטה. אז כשנתקלתי במקרה באיש שפעם חלקתי איתו חיים. הוא כמובן גר בסביבה, איך לא. הוא אמר, את נראית טוב, אני אמרתי, אידיוט. ואז עלינו מאה מדרגות למעלה, זה לצד זה, כי הוא כבר מכיר את כל סוגי ההתנשפויות שלי. 

אני לא נכנעת גם כשאני יושבת עם אליס מונרו, או כשאני מקלפת תפוז או כשאני מבשלת פסטה ירוקה. אני כמעט נכנעת כשאני נכנסת להתקלח בימים קרים במיוחד ומתמלאת עד אפס מקום אהבה אדירה אל זרם המים המופלא שיש בדירה הזאת.

עוד מעט יצבעו גם את האפור שנשאר בכחול לבן. אני יודעת, זמני קצוב. עוד מעט אצטרך לעלות מאתיים מדרגות ואז שלוש מאות ואז כבר לא אוכל לספור כי דפיקות הלב יפריעו. העירייה הוציאה הודעה שאמרה: אין מספיק חניות, יש עדיפות לתושבי השכונה, אנו קוראים לכם להגיע ולהירשם. כל האנשים הזמניים, כמוני, התמרדו. נפתחו קבוצות בפייסבוק, ואז תתי קבוצות, ואז פוסטים מתגלגלים, בעד ונגד, שחילקו את העולם שלי, את השכונה הקטנה שלי לאנשים עם בית קבוע ולאנשים שעומדים על זכותם לשמור על איזו כתובת קודמת שהייתה פעם בית. אם לא בשום מקום אחר, לפחות בתעודת הזהות.

הכתובת שלי ישנה מאוד. זה לא שנדמה לי שאחזור אליה יום אחד, מובן לי שלא. אך עד שאמצא כתובת חדשה טובה מספיק, איני מוכנה בשום פנים ואופן להחליפה, גם לא במחיר אלף מדרגות, שייקחו אותי להר או לים, שם אנוח לי חסרת נשימה, לפחות לזמן מה.