המקלחון
הבנים אצל השכנה. הקטנה ישנה. הוא במקלחת.
בתוכי מתפשט העצב.
יאללה, תצטרפי אליו, אני מעודדת את עצמי. מדמיינת שאני חבוקה בזרועותיו. עטופה. נטמעת בתוכו.
אני פותחת את דלת השירותים ונכנסת. "מה את עושה?" הוא קורא מאחורי הזכוכית החלבית של המקלחון. "מצטרפת אליך" עונה, מרוצה מעצמי, מהתעוזה, מהספונטניות.
אני מתפשטת. דלתות ההזזה נפתחות. גוף מלא קצף מקבל את פני בחיוך.
הוא מקרצף את עצמו. אני מגניבה מבט סמוי לכיוון החזה שלי. שדיים ריקות, פטמות שמוטות, הרזון הנערי.
הבושה מטפסת לי במעלה הצוואר. כמו עכביש.
די! הוא מכיר את הגוף שלך, את הנקת את הילדים שלו, אַת אשתו, הוא אוהב אותך. את יפה – אני מנסה. אבל זה לא עובד. תוקפת מכיוון אחר -
אז תקבלי את עצמך כמו שאת. נו! מהר! – מאיצה בעצמי ונשטפת סדרה של ציווים - תהיי חזקה. תרימי את הראש. תהיי סקסית. תזרמי. תהיי מצחיקה. תהיי זורמת וקלילה. קלילה אבל חכמה – כמוה.
הוא נמתח לאחור, שוטף את השמפו מהראש.
אני מתאמצת לחלץ איבר מתוך השיתוק. מושיטה יד ונוגעת בהיסוס במותן שלו.
הוא מוציא את הראש מתוך הזרם "לסבן אותך?"
"כן"
הוא מרים את הסבון הנוזלי מרצפת המקלחון ולוחץ כמות נדיבה אל תוך כפות הידיים.
הוא מתחיל בבטן שלי, המגע עגול וחושני. הוא מחליק את הידיים אחורה, מסבן לי את התחת, עולה לגב, לשכמות, מחליק מעל הכתפיים, יורד לשדיים.
תרפי, תתמסרי – אני מבקשת , אבל השיתוק. כל התנועה מתחוללת בתוך הראש, והגוף נוקשה, חסר הבעה.
אני לא יכולה להסתיר ממנו דבר. אף פעם לא יכולתי. הוא תכף ישאל אותי מה קורה.
הוא מסבן לי את הירכיים ומרים את המבט "מה קורה?" נתז של מים משפריץ על הקיר מתוך ההברגה של ראש הטוש. לא עכשיו. זה לא הזמן. אל תדברי. למה לקלקל את האווירה. אבל הגל חזק, אי אפשר להוריד את הראש, אני נסחפת בכוח, לא יכולה לעצור את מה שכבר משתלשל מתוכי, בפה יבש, מגמגמת - "השבוע כשחזרת מתל אביב הבאת אבנים לילדים ומאז אני תוהה אם היית בים."
זהו. זה מספיק. תעצרי את עצמך
"ואם היית בים, אם היית איתה."
אמרתי די, תפסיקי!
"ואני רוצה לשאול אותך אבל אני לא רוצה לשאול. ואני לא רוצה שתחשוב שעל זה אני חושבת כל הזמן אבל על זה אני חושבת כל הזמן ונמאס לי לנסות להסתיר את זה, ואתה לא צריך לספר לי אם אתה לא רוצה."
"אני חושב שאת צריכה לשאול אותי כל מה שאת רוצה" רוח קלה נושבת פנימה דרך החלון שמעלינו. אני מצטמררת. טיפות מים זעירות מצליפות בי -
זה לא עניינךְ. מה את רוצה ממנו? הוא מאושר - את זה את רוצה לקחת ממנו? לשאוב אותו לתוך האומללות שלך? תלמדי ממנו.
הרקות פועמות. הדופק מאיץ. המים עולים. עוד גל -
"אז הייתָ בים?"
"כן"
"איתה?"
"כן"
"אה –
וקרה ביניכם משהו? פיזי?"
הוא מתמהמה רגע קצר ואז - "התנשקנו.״
רטט קטן מתחיל להרעיד אותי ממקום עמוק בתוך הגוף. קפואה ובוערת.
״אבל לא התכוונתי שזה יקרה, באמת שלא״
קרעי מחשבות מסתחררות סביבי בהמוני מערבולות קטנות, המילים נשאבות מטה, נספגות בתוהו, ושוב, בקצב בלתי נשלט -ואז פתרון - ואז השקט -
"אני רוצה שתעזוב את הבית. היום. זה בסדר. אני בסדר. באמת. זה יהיה הכי טוב לשנינו" הקול קר וחיוור. סופו מתפרק. תוך כדי סיבוב, נעקרת מהמקום. הרטט הופך לרעד שכבר מטלטל אותי בחוזקה. רגל אחת בחוץ. מה הכיוון? איפה הדלת?
מאחוריי, הקול שלו, מהדהד עמום ברקע, כמו ממרחקים "רגע, שנייה, תחזרי, בואי נדבר על זה"
אני לא מצליחה להחזיק באף מחשבה. נתקלת במשקוף. יוצאת לסלון מתנדנדת, מתנשפת. הוא יוצא אחרי.
אני נופלת לרצפה. עירומה נוטפת מים ודמעות על המרצפות הקרות.
הוא רוכן מעלי, מושיט יד לגעת בי, אומר משהו אבל אני לא שומעת אותו -
"לא!" אני צועקת "אני לא יכולה לסבול את זה, אני שונאת אותך אני שונאת אותי!" נאנקת, מייללת, מתמסרת למהומת האיברים, לכאב. לשחרור. אלף מנעולים נפרצים, זכוכיות מתנפצות לי בתוך הראש, הגזע נבקע, קליפות נושרות לרצפה, מולידות רגליים, מתרוצצות, מטפסות על הקירות. הכול מתפרק. ואז ידיעה - לזה חיכיתי. שנים. אולי כל החיים. חיה פראית, נוהמת - מוגנת בטירוף שלה.
"אני יכול לחבק אותך?"
"לא!" אני הולמת בו אגרופים. להכאיב. לפצוע. שיבכה, שיתחנן, שירגיש, חלש ומושפל - כמוני.
במבט מבחוץ אני רואה אישה פאתטית, שחקנית גרועה בסצנה הוליוודית זולה. אבל זה לא עוצר אותי.
הידיים נזרקות לכל עבר, בהנפה כלפי מעלה, שאגה משתחררת לתקרה "אני צריכה עזרה!" ושוב לרצפה, ממלמלת "אני צריכה עזרה, אני צריכה עזרה".
הבכי מאיים להיפסק. מהרגע הזה אני פוחדת. לצאת מכאן. אני אוספת זריז את כל החלקים מהרצפה, מדשדשת לחדר השינה. העיניים פנימה. שמה חולצה, תחתונים, מכנסי ג'ינס קצרים. יוצאת מהדלת האחורית. דלת הרשת נטרקת מאחוריי. הוא יוצא, שוב נטרקת הדלת.
אני הולכת. לא עוצרת. עד חורשת האורנים. רוח נושבת דרכה, תמיד. הוא שומר על מרחק מסוים, מבקש ממני לעצור, לדבר.
"תן לי סיגריה" אני עוצרת פתאום ומצווה. הטון זר ומפתיע, מוצא חן בעיני. הוא מתיישב על ארגז מעץ, מוציא את הטבק מהכיס, מגלגל סיגריה. מושיט לי. שמונה שנים לא עישנתי. הוא מושיט לי גם מצית. אני מדליקה את הסיגריה ויונקת עמוק. עמוק. עד הריאות. הצריבה.