ריקוד מושחת

כשאני ברחבה, אני מאבדת את תחושת הזמן, רק כפות רגליי הלכודות בנעלי עקב, אדומות בדרך כלל, מסמנות לי שאולי כדאי לנוח לפעמים. לעיתים גם הגרון מצטרף, בשניות הופך סדוק ויבש, זועק למים כמו אדמת לס בימי שרב ארוכים. 

כשאני ברחבה אני מאבדת את תחושת המקום. התחושה שאני עוצמת עיניים וכל העולם נעלם. אני יחפה בחוף גואה מתפרקת לאחר שבוע שתיקה בצפון, או שאני על קצה מצוק מביטה אל עמק ירוק רחוק. לבד, רוקדת את עצמי. את התחושה הזו אני רוצה כל הזמן, הריקוד עוזר לי ואני עוזרת בחזרה, עם קצת, או לפעמים הרבה, אלכוהול. אז קורה הקסם המופלא הזה: 

כבר לא מתייחסת לתנועות ידיי, הן מקבלות פס ממני, מתנתקות, יש להן תודעה משל עצמן, תנועה משל עצמן. רגליי, כאיילה, קלילות. ברכיי מוחלפות בחופן צמר גפן, ועצמות האגן שלי מתפרעות בתמרון נועז. הקופסה שלי מנווטת תנועותיי בים הצלילים בהגיון שמובן רק לה. אם זה יפה או לא, אני לא יודעת, וגם לא אכפת לי. רק קולו של הדיג'י המכריז על הפסקה קצרה למנה העיקרית מחזיר אותי ליום שלישי פעמיים כי טוב להתחתן. 

אני תמיד מגיעה תוך כדי החופה. מסננת לסדרן שאבוא לקחת את כרטיס ההושבה אחרי החופה כי אני ממש מתרגשת ופישלתי באיחור, לא משאירה לו מקום לתגובה ורצה לעבר הכספת, משלשלת מעטפה ריקה בלי כיתוב, חולפת על פני קהל הצופים הנרגש וניגשת לתדלק ישר לבר. המשקה הראשון חינם, כך גם כל הבאים אחריו, שלא לדבר על הכניסה עצמה. ממקום עמדתי בבר, אני בוחנת את באי החתונה מבלי שיבחינו בעיניי המתעכבות. התחלתי לעשות זאת אחרי שפעם פגשתי זוג חברים מהסוג הרכלן של הוריי. כל צעד שנעשה בערב ההוא עבר לידיעת הוריי והצד הנשי המטיר עליי לא רק שאלות חטטניות בדרישה לתשובות אלא גם מידע מחייה האישיים כמו בריאות הברך שלה או מצב הפרוסטטה של בעלה. היא לא שכחה להזכיר את הבת שלה המצליחה, הממהמת שיש לה קרירה משגשגת, שסיימה את התואר השני שלה תוך כדי ששהתה בחופשת לידה. מפגשים אקראים כאלו, היו מעכירים לי את כל הערב, מדגישים כמה אני רחוקה מרצון הוריי להגיע להישגים דומים. 

בחתונה הערב, אני בוחרת בבירה. שתייה איטית, מעבירה את החופה מהר יותר. אני מטיילת לאט לכיוונה, מתבוננת בפרצופים לבושים יפה, המאזינים לרב. מבחן הזיהוי עובר בהצלחה ואני מתיישבת על כסא גבוה סמוך לבר. בחור תמיר, לא מכוער, מעוטר בז'קט המחמיא לכתפיו, ניגש לבר ונשאר לשתות שם. הוא לא מתעניין בחופה. הוא מרים את המשקה בגובה החזה שלו ולפניו ומחייך אליי ואני מנימוס מחייכת אך לא מרימה את כוסי. 

החופה מסתיימת ומפנה מקום לדבר האמיתי, למסיבה. המוזיקה לוהטת, קצבית ואלקטרונית במיוחד ואני מרחפת מעל הקרקע, בוודאי נראית כבת שבט מכפר נידח המתפללת לאלת הגשם שלה בריקוד עתיק, פורשת כפות ידיי לצדדים ומסובבת אותן, בעוד ראשי נע מצד לצד בעיניים עצומות. בלי כוונה, באמת, אני הולכת ותופסת יותר מרחב מהמצופה: חגה סביב צירי, יד אחת צמודה מעל ראשי והשנייה מושטת קדימה והן משחקות כסאות מוזיקליים ומחליפות בין מיקומן במהירות. אויי, איי, אני נתקלת במישהו. זה הבחור מהבר. הוא בוהה בי, מכווץ, ידיו מונחות על גופו, כמחזיקות באזור חלציו. אני נעצרת מולו מתנשפת, אוחזת בפרק כף ידי עם יד שמאל ומעסה אותה, מנסה לפזר את הכאב שנגרם מההפתעה של התנגשות עקומה במיוחד של זרועי במפשעתו של הבחור התמיר.

 "אתה נראה סובל, הכאבתי לך?" 

"מה נראה לך, שאני סתם עומד ומסתיר להנאתי את הביצים? זה לא ריקוד חדש שהמצאתי." 

"אוקיי, אוקיי, לא כיוונתי לשם, רציתי גבוה יותר, לאזור הבטן כזה."  אני מנסה גישה אחרת כדי להדוף אותו מלפתח את  השיחה, תוך שאני ממשיכה במישוש ידי. הכאב עדיין נוכח, באצבעות. 

הוא צוחק "טוב, גם את נראית פצועה, אם זה היה מכוון זה היה טיפשי מאוד, ואת לא נראית לי כזו."

אני מתעלמת מהמחמאה, לא מעוניינת להמשיך בשיחה שאולי נדמה לו שהתחלתי בגלל חיוך על הבר. באתי לכאן כדי לרקוד בבטחה, כדי להשאיר את התחושה של עיניים זרות הבוחנות אותי כבשר טרי, זו שהיתה מעלה בי תחושת קבס, בסצנת המועדונים. רציתי לרקוד מבלי הפרעות של היי בובה באה לפה הרבה? או לחשוש שמישהו עוקב אחריי לרכב. באירועים משפחתיים כולם מתנהגים יפה יותר, הסיכוי שמישהו יביא איתו לחתונה רופיס כדי לערפל מישהי הוא מזערי. כך מאמינה. 

מה גם האלכוהול נמזג שם כהיה שווה משקלו בזהב וזה פער חורים בכיסי. אני מהנהנת בעדינות לבחור התמיר וחוזרת להניע את רגליי. אך אז בדיוק אני מאותגרת  לנסות לנוח עם מטעמי הבופה ממטבח השף המקומי סטייל פתח תקווה, מאפה פילו בטעם אבקת מרק פטריות או דג לברק שתום עין שצועק מהצלחת, חכי חכי אני עוד אנקום בך בגלגול הבא עם הזנב שלי. 

אני מחפשת בזריזות מקום פנוי לשבת. זה רגע טריקי מאוד. לפעמים עדיף לא לנסות בכלל להתיישב. לקחת צלחת ולברוח הצידה, אל הדשא או אל אחורי החופה, לשם בדרך כלל אף אחד לא מגיע. טוב, החשישניקים כן, אבל מהם אין מה לחשוש, ספק אם זוכרים עם מי הגיעו באותו ערב. פעם, מרוב שהחתונה היתה קטנה, אכלתי בתוך תא שירותים עם כל הנרות הריחניים וזה עשה לי בחילה. פעם אחרת, באחת החתונות הטירוניות שלי, ניסיתי לוותר על האוכל אך מצאתי שהעניין גבולי עבורי: בהעדר אנרגיה לפירוק האלכוהול, סחרחור עיקש תפס אותי, ולא הצלחתי להבחין שישנה דלת שקופה וכבדה המפרידה בין אזור הריקודים לשירותים. נכנסתי בה בעוצמה, התעוררתי עם בלט אדמוני במצח לאחר שאחד המלצרים שפך עליי כוס מים. 

הבחור התמיר הולך אחריי. קריפ. מה הוא חושב לעצמו? שאם נתקלתי בו והכאבתי לו אז יש לו נקודות זכות? או שלי יש נקודות חובה? 

"למה אתה הולך אחריי?" 

"אני הולך לקחת אוכל, זה במקרה אחרייך" 

"באמת?" 

"באמת, נשבע בחיי הזוג הטרי. חמודים כאלו" 

"כן, חמודים" 

איפה הם בכלל? אני מסיטה מבט מהיר סביב. כבר קרה לי שדיברתי עם מישהו שעשה לי עיניים ורק כשבאה מישהי חנוטה בשמלה בוהקת מאובזרת פנינים מלאכותיות מודבקות במחרוזת, מאופרת בכבדות וסחבה אותו ממני בכעס הבנתי שהיה זה החתן שהחליף חולצה ובלבל אותי. לא בריא, נאלצתי לחתוך מוקדם והרגשתי לא מסופקת באותו ערב. עיניי מוצאות את הזוג הטרי, מצטלם בשולחן של צעירים המריעים בקול לכבודם. 

"אז את מצד החתן? הכלה?"

אני יודעת שזה לגיטימי לשאול, סמול טוק שצריך לנהל כשמבקשים להעביר את סלט החצילים במיונז. אני לא אוהדת של הרעיון אך כדי לא לעורר חשד תמיד עונה. 

לאחרונה אני פשוט מתחכמת ומשתדלת לשאול קודם ואז עונה הפוך מתשובתם ומשלימה די מהר את הפרטים: כן, מהצבא, מהלימודים, מהעבודה, מהטיול. 

זה די קולע באופן מוזר.

"מאיזה צד אתה?" אני שואלת.

"זה בוודאי ישמע לך מוזר, אני לא מאף צד." 

"מה אתה אומר, ספר לי עוד," אוזניי מזדקרות לשמיעת הדבר הכי מעניין עד לדקה זו הערב וגבותיי מתרוממות מסקרנות. 

"בואי ניקח אוכל ואספר לך." 

המוזיקה חוזרת להתנגן בקצב מהיר ובעוצמה גבוהה אך, אני והבחור התמיר, שבמקרה קוראים לו רם, שקענו בשיחה. 

"אתה מגיע לחתונות הרבה?" אני מגששת להבין את המשפט הקודם ששכנע אותי להמשיך את השיחה. 

"בעיקר לחתונות, ובעיקר כאלו שמביאים קייטרינג חיצוני. אני עובד בשביל בעלי האולם, ומוודא שהאירועים שומרים על רמה מסוימת שהם מציבים. לפעמים רוצים לבחון את נותני השירות, המלצרים, הברמנים, רמת הניקיון אבל מבלי שיצטרכו לגעור או לפקח צמוד. מנסים לראות את רמת היושרה הפנימית וההקפדה על נהלים של העובדים. פעם אחת אפילו עקבתי אחר עובד מסוים כי היו התלחשויות שהוא מעלים בקבוקי משקאות."

"מרתק, ממש גשש בלש."

"כן, הבעיה שאני מופיע באותם מקומות מספר פעמים ואולי העובדים מתחילים לחשוד בי."

" די, לא נראה לי," אם כן, אז כבר היו עולים עליי עוד קודם. 

"שלוש מאות איש באירוע, נראה לך שהמלצרים או הברמנים זוכרים פרצופים? הם מאתחלים עצמם כל סיום משמרת, באמת לא מעניין אותם אם היית כאן אתמול," 

אמרתי, מקווה שזה נכון. 

"אני זוכר אותך" פצצה מוטלת במרכז השיחה, סמוך לשאריות סלט ותפוח אדמה צלוי. 

המוזיקה נהפכת עמומה בבת אחת. 

"סליחה? לא נראה לי," אני מנסה להסתיר את הגלוי, לשמור על קור רוח, אך מרגישה את ליבי דופק בכל מקום בגופי, אפילו בבהונות רגליי. 

"כן היית כאן לפני יומיים. לבשת חצאית סגולה וגופייה לבנה עם נצנצים. ואני די בטוח שראיתי אותך באירוע בחוות רונית לפני שבועיים בערך." 

אני מרגישה שהאוויר נדחק החוצה מריאותיי, להבה מתגבשת בתוכי, עולה מכפות רגליי עד לאוזניי. אני בוערת ומבעבעת דרך שפתיים רועדות. לא ברורה לי מטרתו. אני מורידה  בחוזקה את הרוק בגרוני ויוצאת למתקפה, קופצת ממקום מושבי על ספסל עץ נמוך מלא בכריות לבנות נפוחות ונובחת מעליו תוך כדי יריקת גיצי מלחמה: "אתה עוקב אחריי? יש לי הרגשה שאתה נתקעת בי ולא אני בך. זה היה מכוון. אתה קריפ, אני לא מעוניינת להמשיך בשיחה הזו," אני מסיימת ומחליטה לפסוע בצעדים גדולים, שמותחים את השמלה האהובה שלי על שוקיי, ישירות לתוך רחבת הריקודים.

הוא מכיר את בעלי האולם, אלו ואחרים והפחד מהלשנה גובר על הרצון לרקוד. אולי זו היתה טעות להגיב כך? 

אני רוקדת בכל זאת, אך הקצב אובד לי, הביטים חולפים בצדדיי, מתאחדים נגדי, יוצרים מערבולת הולכת וגובהת עד שמקיפה את כולי במהירות. רוח פורצת מתוכה ומפילה אותי אל הרצפה. כשאני פוקחת עיניים, אני שומעת את רם אומר לסובבים מעליי: "היא איתי, הנה, היא בסדר. שתתה קצת יותר מדי." הוא מושיט לי יד איתנה ועוזר לי לעמוד על רגליי. 

הקהל עוזב אותנו. שוב אני איתו לבד, הפעם סמוך לשולחן, הוא מגיש לי כוס מים. 

"תקשיבי, נעמי, לא התכוונתי להבהיל אותך. גם לא לעקוב אחרייך, וגם לא להתחיל איתך. בסך הכול רציתי לדעת אם גם את לקוחה סמויה." 

"אני לא," אני עונה במבט תקוע ברצפה, מבויש. אני רוצה למיטה שלי, להתחבא מתחת לשמיכה. 

"אם כך, אפשר להציע לך עבודה?"