מכתבים לפסיכולוג שלי

20.2.20

אני עייפה, עייפה מלכתוב לך, מלהרגיש את כל המציאות הזאת בתוך הנימים שלי. רק בים הבנתי מאיפה העצבים בעבעו. מרוב כל השינויים הדקים שמביך לכנותם שינויים (הפסקת חשמל, מרפסת מתחלפת, קפה שהתעכב) שכחתי לכתוב לך ושכחתי בעצמי הודעה שהופיעה כשפקחתי עיניים. הודעה מבחור מהקיץ האחרון, ששלח לי "איך בהודו?" איך הוא בכלל חושב לכתוב לי? איך הוא קיים בעולם ולא נכחד יחד עם הזיכרון שלי? כבר שעה אחרי הסקס איתו הרגשתי כאילו מעולם לא נפגשנו. שבוע אחרי הוא כתב לי. שאל אם נעלבתי שלא כתב לפניכן. עניתי שלא, שאני פשוט עסוקה בענייני הטיסה. הוא הציע שאשמור את המספר שלו לכשאחזור. אני מעולם לא מוחקת מספרים ואנשים, השבתי. הלוואי והייתי יודעת איך.

נכנסתי לים אחרי שכתבתי לך. צללתי. צפתי. הייתי גופה. רציתי לבכות, אבל הרגשתי מוזר להתייפח באמצע הים בחוף שהוא לא שלי. יצאתי החוצה. ישבתי בין החוף למים. שיחקתי בחול. נכנסתי שוב. הפעם לסלעים. רציתי לעלות עליהם אבל סרטנים צצו מכל עבר. עוד כמה שנים את תתפסי את הראש ותגידי מה עשיתי, זה מה שאמרת לי בסוף הקיץ ולי אין כח לכעוס עליך- למה חיכית עד לסופו, למה לא התראת לפניכן?

הגלים נשברו על הסלע, הקצף השפריץ עלי. נזכרתי בתגובה של עידית כשסיפרתי לה שאני כותבת על בחורה שנכנסת לטינדר לחפש אהבה אבל מוצאת את עצמה עובדת שם בזנות. היא שאלה אותי אם זה קרה לי. הסתכלתי עליה בפרצוף הפתעה- ברור שלא. גם כשסיפרתי לה על הסרט גמר שלי, היא שאלה אם אני חותכת, ולא הבנתי למה היא שואלת אותי כאילו שאנחנו זרות, כאילו היא לא יודעת מי אני. אבל היום אני לא יודעת להגיד איפה הדמות מתחילה ואיפה אני נגמרת, אם היא התבלבלה איתי או שאני התבלבלתי איתה.

צללתי בים כמו במקווה, למרות שמעולם לא הייתי באחד כזה. ניסיתי לשכנע את עצמי למחול לעצמי. כל כך הרבה יש לי לסלוח על מה שעשיתי, ואני תוהה מה עדיף- להיות מטען החבלה של חייך או לשים את הפצצה על מישהו אחר? ולמה תמיד חייב שיהיה פיצוץ, אסון, למה הרסתי לעצמי את הקיץ האחרון? אתה יודע למה יאיר- כי לא רציתי להרגיש את הסוף, לגלות כמה חוב הצטבר לי בחשבון הנפש עם העיר הזאת.

לידי יושבות עכשיו שתי משפחות איטלקיות, הן מדברות בשפה של מוסיקה ותשוקה, נצח כחול מולנו. הן מציירות במכחולים על הילדים השזופים שלהן. כרבולת זהובה עוטרת את ראשם, תחתונים עוטפים את גופם הזעיר כאילו היו מוגלי. החיים שלהם נראים לי לא אמינים. איך הם ככה מצליחים לאחוז בחופש בלי להיבהל? אפשר להיפרד מהעבר אמרת לי כשהתקשרתי אליך בפושקר. ואני כל כך רוצה להאמין לך יאיר, ולא מצליחה.

21.2.20

לא הצלחתי להתרומם אתמול, למרות הים, למרות השקיעה, למרות הליכת-הריצה. לא היה לי כח לסיפורים של אחרים, עיניים שהם לא שניר. רק אחרי שעישנתי קצת ופגשנו בחור שהכרנו כבר ערב קודם, נפתח לי טיפה התיאבון האנושי. 

לפניכן ישבנו שניר ואני עם הבחורה שנשבר לה הלב, שכבר חלקתי איתך את שמה אז למה אני מדביקה לה כינוי- גילי. היא בטיול ראשון שלה וצעירה ממני רק בשנתיים. אני מריחה בסיפורים שלה את הראשוניות, ההתמסרות לחופש. גם אני הייתי כזאת בסיבוב הראשון שלי בהודו, אבל עכשיו אני לא מצליחה. אני מקנאה בה שהיא מטיילת מספטמבר כמוני, אבל שלא כמותי היא מתאהבת ונשברת ומתאהבת שוב. אני מקנאה שהגיעה לקודלי בתחילת ינואר ובחרה את חוף ההיפים מבלי שהיא היפית ולא את חוף המשפחות כמוני מבלי שאני משפחה. אני מקנאה שהיא עושה יוגה כל יום ורצה על החוף, שיש לה עיניים של רוך וטוב לב מדבר מהן, שיער תלתלים ארוך ויפה בצבע דבש.

אתמול הבחור שפתח לי את התאבון לקח מהאצבעות שלה ג'וינט. לפניכן ממני הוא לא רצה לקחת. נזכרתי בשוט הזה היום בבוקר והוא המית בי את העמלק שאולי אולי הוא איכשהו יכול להיות בעניין שלי. המבט שהפנה אליה מול הסירוב שהושיט לי. משחק המבטים. אלוהים ישמור אותי מהמשחק הזה. הוא נדמה לי כדבר הקשה ביותר בעולם, אפילו יותר מלביים סרטים. לא סתם נשאבתי לתוך המדיום הזה של הטינדר יאיר, להחליק ימינה את האצבע במקום להסתכל בעיניים ולסמן שכן. מה כל כך מפחיד אותי במבט? שמישהו יראה לי ת'רצון, ואקבל דחיה? שידחה גם ככה הוא כולה עוד דמות חולפת פה במכתבים, בחיים שלי.

כשאני מביטה בגילי, אני מרגישה שהיא היא כמו דמות מראה שלי. כמה זה נורא לדעתך שהפכתי אנשים לדמויות, סיטואציות לסצנות, פרקי זמן לפרקי סיפור? פסדו שליטה או סובלימציה מוצלחת? גם הרצון לכתוב ספר על הטינדר הוא ניסיון להחזיר את השליטה אלי. בשביל לא להרגיש שכל המפגשים האבודים עם הגברים היו סתם בזבוז נפש, אלא להאמין שאפשר להציל מתוך הליבידו החמקמק, מתוך הקול שלי סיפור. קייטנה קראתי לקיץ האחרון בטינדר. קייטנה שיצאה מכלל שליטה, שהמדריכים בה עזבו וההורים לא באו לקחת את הילדים הביתה. זה מה שאני מרגישה שהישראלים מחפשים פה בהודו, אין להם כח לטייל להכיר תרבות אחרת, אנשים מכל העולם. הם רוצים קייטנה, לאכול חומוס ושניצל, לשבת עם בני שפתם, לשחק קלפים ולעשן שאכטות. 

כמה את רוצה להיות בקשר אתה תגיד, ואני אומרת לך- אינשאללה יאיר אינשאללה למה בקצב החפירה שלי על הנושא הזה מבלי להתקרב לאף בחור, אני עוד רגע שמה את עצמי בבידוד מהכתיבה כמו שעושים עכשיו לאנשים שחוזרים ממדינות שהתפשט בהן הקורונה. לבודד את עצמי קצת מהחיידק "אני רוצה זוגיות" שנדבק אלי בזמן שבלי ששמתי לב ברחתי מזוגיות כמו ממגפה. עד להודו נמלטתי ממנה. לפחות מחיידק שאלת השאלות "למה אני לבד?" נרפאתי ואני לא שואלת לגביו עוד. גילי מחתה אתמול אחרי שאמרתי לה שהיא מהממת, "מה זה עוזר לי שאני מהממת אם אף בחור לא רוצה אותי?" ואז היא מיהרה לבטל את שאלת הכאב שמלקה את עצמה והעולם בתשובת ניו אייג'- "המח שלי לא צריך ללכת לשם, ואם אני אוהב את עצמי מספיק יבוא הבחור שיאהב אותי גם". ואני אמרתי לה, "למה את ישר מרככת? זו שאלה מאוד טובה". פלונטר שאם תמצא התשובה שתפתור אותו היא תסבול פחות. כל השיחה הזאת איתה הייתי חדה, חדה מדי, כמוך כשאתה מתעורר עם האמת שלך אחרי ששתקת מפגשים שלמים.

שניר לא היה מרוכז בשיחה. המבט שלו זלג להודעות בוואטסאפ מאיזו ילדה שהכיר בחוף ויותר מאוחר באותו לילה באה אליו לחדר. "מה, מה השאלה?" שניר מלמל בעיניים מבולבלות בין המסך לבנינו. "למה אם היא כל כך מקסימה אף בחור לא רוצה אותה?" חזרתי על השאלה הפוצעת. אמרתי לגילי שזו שאלה שגם אני שאלתי את עצמי, ושלא כמוה אני לא חושבת שאני כל כך מקסימה. גילי היא בת כזאת שבגן ציירה ציורים יפים וידעה איך להכין חלה בצורת צמה. כן יאיר אני חוזרת עד לשם, עד לגן גלים. יש את הילדות שהיו יודעות לצבוע בלי לצאת מהקווים ואת אלה שלא, וככה זה עד היום. "את לא חושבת שאת חמודה?" שאלת אותי איזה טיפול כשדיברתי בזעם קנאה על כל הבנות החמודות האלה ששמתי הפרדה בינן לביני. לא אני לא חושבת שאני חמודה כמוהן, אני יותר חדה מחמודה, ובנים לא רוצים חד לפחות לא כתכונה עיקרית. יש להם חדות מזדקרת משלהם, הם רוצים מיכל. 

בזמן הודו הזה אני פתאום מבינה כמה יש לי ללמוד מהן, מאותן בנות מתוקות, חמודות, מקסימות איך שלא תקרא להן, שהבנים רוצים אותן, שעושות כושר, שלא אוכלות כשריק להן, כאילו מפחדות מהתפרצות מוחלטת של מוגלת המצוקה, ואני אוהבת מוגלות, מה נעשה. כהן נשאר כהן, גם בחוף שהוא לא שדות ים, שהוא לא בישראל או בטוניסיה. כזה מסר חסר תקווה אני הולכת להעביר לקוראינו החביבים? מה שלומכם אגב קוראים? לא פניתי אליכם ישירות עד עכשיו. ביי ביי מסך רביעי. מה הביא אתכם לקרוא ספר שכזה בכלל? חשבתם שתקבלו בו מידע על הודו והתבאסתם לגלות שלא? אתם לומדים פסיכולוגיה? אתם גם מטופלים הרבה שנים? סתם מישהו קנה לכם את הספר או שהיה עליו מבצע ומה שהיה כתוב בגב שלו נראה יותר נסבל ממה שהוא? כמה פעמים חשבתם להתגרש ממנו, מהספר הכוונה? לשים אותו בצד מחוסר עניין או מהישאבות לתוך מחשבות המציאות שלכם עצמכם בעודכם קוראים ממנו ואמרתם "אין לי זמן לקרוא". זה משפט קשה "אין לי זמן", כל כך שגור ועדיין היותו כה ידוע בפה לא מקל את קיומו. 

"כמה הדחייה מנהלת אותך, גם שאת כותבת על הספר הזה". אבל מי דחה אותי כל כך יאיר שזו הצלקת הראשית שמתפרסת על הגב שלי עם השנים עוד ועוד? מה זה, לקחתי את הצלקת של כל נשות המשפחה שלי ושמתי על עורי ודאגתי להחיות את הפצע? זו השייכות שלי לשבט הנשים- הדחייה? מאוד לא מגניב, הנה שמתי לתשומת ליבי, ואיחלתי לחיילת בהצלחה- למצוא נקודות חיבור אחרות לשבט, את כח העל שלו שעד היום עוד לא מצאתי.