״אבא, מתי כבר הבלגן הזה ייגמר?

״אבא, מתי כבר הבלגן הזה ייגמר?!״ שאל אותי בני בן הארבע וחצי, עיניו מביטות בי בתמהון בעומדו ליד מיטתי. השעה הייתה שתיים בלילה, והחדר שרוי היה באפלולית גמורה. קורי השינה עדיין כרוכים היו בעפעפי, מנסה אני להתעורר ולהבין אם חלום דיבר מתוכי או אם זה היה חלום שנותר בו הדהוד.

״איזה בלגן, בני?״ שאלתי בעדינות. ״נו, זה!״ ענה, ומבטו נישא אל קירות החדר, על הרהיטים, ועל כפות ידיו הקטנות. הוא עשה תנועה בידו כאילו מבקש להראות לי את הבלגן שאחז אותו, ״כל הנקודות הקטנות האלה - הן בכל מקום!״

גם אני ראיתי את הנקודות הקטנות הללו, ובתחושת הקלה כלשהי, עניתי לו: ״גם אני רואה את הנקודות - זה בסדר״. ״אבל, אבא, אני לא רוצה!״ קולו נשבר בבכי.

עיניי נעצמות שוב, אף שאין הרבה הבדל בין עיניים עצומות לעיניים פקוחות, שכן החדר כולו חושך. איך אסביר לו עכשיו את תעלומת הגרגרים הקטנים שרואים בחושך?

זיכרונות חלפו במוחי הישנוני, נמשכים כפתילים דקיקים: אני עם אבי בחדר חושך מאולתר באמבטיה, פיתוח תמונות בשחור-לבן, ואני רק מעט יותר גדול מבני עכשיו. התמונות, זוכרות היו נקודות ורעשים.

עלה בדעתי עניין תאי העצבים ברשתית העין, שמשטים בנו בחשיכה.

גם מחשבות על הבלגן הזה והזה…

״אם תעצום את העיניים ותלך לישון עכשיו, בני אהוב, אתה לא תראה אותם יותר״, אמרתי בניסיון נואש להרגיעו.

הוא שכב לצידי במיטה, מנסה להירדם, אך לאחר כחמש דקות התפרץ שוב בצעקה: ״אבל אבא, אני רואה אותם כל הזמן - אני לא רוצה!״ חששתי שמא יעיר את אחיו הקטן ונמצאים אנו בבלגן של ממש. כטובע האוחז בקש, ידי גיששה אחר הטלפון.

הדלקתי את המסך, וקראתי לו: ״תראה תראה! האור מגרש את הנקודות. יש אור - אין נקודות״. נדמה היה שהוא מתרצה מעט. לקחתי אותו חזרה לחדרו, הדלקתי מנורת לילה בצורת חללית שליד מיטתו, והפעלתי את המזגן. חיכיתי עד שהחדר יתקרר, ואחרי כארבעים דקות נרדם הוא.

עם שלפוחית מלאה יצאתי מחדרו, הלכתי להתפנות, ושבתי לספה בסלון. האוויר לח וכבד, ואני מתקשה להירדם. חתולים מייללים תחת החלון וכלב נובח במרחק. מטוס קרב חולף ברעש גדול מעל הבית, ואני שואל את עצמי: מתי כבר הבלגן הזה ייגמר?

נכתב על-ידי
ס-ז
הדף נקרא 48 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי