הפסיכולוגית
"תקשיב חבר", נאמר לי על ידי כל מי שאינו נמנה עם חבריי "במצבך, אתה חייב ללכת לפסיכולוג!!! חייב. דחוף. הוא יעזור לך להתמודד עם עצמך ואולי כך תהיה נסבל מעט יותר".
אז אחרי בירורים ממושכים, החלטתי שלא כהרגלי, להקשיב לאחרים ומצאתי עצמי יושב בכורסא אצל פסיכולוגית.
אני מודה שחרף הציניות הטבועה בי, אני ממליץ את החוויה לכולם. חולים בגופם וחולים בנפשם כאחד.
המפגש בן 50 הדקות התחיל באימות פרטים כאלו ואחרים שלאחריו השתררה לפתע שתיקה נפלאה. לא שתיקה רועמת מעיקה. פשוט שתיקה נעימה. קסם אמיתי! לאחר כמה דקות של שקט, התחלתי כבר להרגיש טוב יותר והבנתי פתאום על מה כולם מדברים. חבל שלא באתי לפני.
בשלב מסוים, החליטה הגברת הרואה בתוך מוחם של תועים, להפר את הרוגע (ולמעשה להפריע לטיפול!!!), שאלה לשלומי וכן אם אני מעוניין לדעת עליה "דברים".
לאחר אימות פרטים אישיים שלה וסקירת ההסטוריה האקדמית והתעסוקתית (שלה), הרגשתי שאנחנו בשלים לשוב לטיפול עצמו, כלומר לסתום את הפה ולהיות בשקט.
לצערי, בשלב הזה קרו שלל אירועים דרמטיים שתחילתם בשאלות אודות ילדותי ברומניה.
בתגובה, החלטתי להציץ ימינה בשעון הענק שעל הקיר (לא מתוך שאיפה נסתרת לסיים את הפגישה אלא מתוך רצון אמיתי וכן לדעת מה השעה על מנת לסיים את הפגישה).
בחושיה החדים כפסיכולוגית מקצועית, היא הרגישה את רצוני (מניח שגם בגלל שהשעון היה ממש רחוק והתאמצתי במשך מספר דק לראות את המחוגים ולפענחם) ופלטה אנחת ייאוש קלה.
הקסם פג.