סילבי תחת

 "או, הנה הגעת הוד רוממותך, סילבי תחת. תודה באמת שחזרת. עוד מעט נגמר כבר הלילה" קולה הדק של אנה ליפה הדהד מקצה הרחוב.

 היא חיכתה שנקישות העקבים השחורים יתקרבו קצת והמשיכה את החקירה: "איפה היית בכלל? מאז שעלית על הכחולה הנוצצת ההיא נעלמת. כמה זמן כבר לוקח למצוץ? או שהוא הביא אותך לכל החברים שלו?" אנה נשענה על פנס הרחוב הצמוד לבית הנטוש, סביבה רק עשבי פרא וכמה קוצי דרדר מוריקים שהחליטו להקדים את פריחתם. עשן הסיגריה שלה הסתלסל ועלה מעלה, מרקד לאורו של הפנס.

 "מה, כל כך חלש פה שהתחלת לשרוף את הלילה כבר מעכשיו?" סילבי הביטה בה מרחוק, יישרה את השמלה השחורה שעטפה את קימורי גופה ועיכסה את דרכה אל עבר הפנס לאט לאט.

 "השמן והרזה" כך כינו אותן כולם ברחוב. סילבי המלאה אספה את אנה השדופה תחת חסותה לאחר שהאחרונה הבטיחה לה כי היא תיגמל מהסמים ומהרגליה לחטוף מכות מסרסורים חסרי רחמים ומלאי טסטוסטרון ותאוות מזומנים. בכך הפרה סילבי את החוק השלישי שחוקקה עם עצמה עוד ממש מההתחלה:

רק לבד. אין עוד אף אחד בעולם הזה ששווה את התחת שלי.

 את החוק הראשון והשני הפרה כבר בשבוע הראשון שהגיעה לרחוב.

 בראשון היא נשבעה לעצמה כי לא תבכה לעולם בגלל אף זין, אבל בלילה השלישי שלה בעוד היא עומדת תחת פנס הרחוב, נעצרה לידה אאודי שחורה. היא ידעה שאאודי זה רק צרות, אך מבטי הבנות האחרות הבוחנות אותה לא נתנו לה לבחור אחרת. היא עלתה על הרכב ומיד כאשר הריחה את הריח המתוק המוכר ידעה שהיא עומדת להצטער על כך מאד.

 "הזין הזה היה כל כך מסטול שבקושי נהג ישר בכביש, אז תתארי לך באיזה סרט מצאתי את עצמי כשהוא התחיל לצעוק עליי קללות בערבית וניסה לשבור לי את הידיים כאילו אנחנו באיזה מעצר בקסבה של חברון. משם הוא באמת סחב את השיט שלו, את יודעת" היא סיפרה לאנה לפני שתיארה לה כיצד ברחה ממנו כל הדרך מהגבעה הצופה אל חוף הים אליה לקח אותה.

 את החוק השני היא לא זכרה במדויק, אבל ידעה כי הוא נגע לאורגיות. היא הפרה אותו פעם אחת ונשבעה לעצמה ששום סכום שבעולם לא שווה את זה שוב.

 "אני מרשה לך לעמוד מתחת לפנס שלי אבל בלי שטויות, כן?" סילבי אמרה לאנה באותו ערב לפני חודשיים, נמתחה מעליה והבליטה את שדיה העצומים קדימה.

 "אני כבר גמרתי עם השטויות, סילבי. אני רק רוצה להרוויח מספיק כסף כדי לתקן את אלו. היא אמרה וליטפה את הצלקות על פניה.

 "לא סיפרת לי איך קיבלת אותן בעצם" סילבי ציינה כאילו לעצמה בעוד היא סופרת את הצעדים מהפנס אל הבית הנטוש ובחזרה.

 "אני לא אוהבת לדבר על זה, סילבי" אמרה אנה וקולה עלה גבוה אף יותר מהרגיל.

 סילבי הגיעה והתיישבה על החומה והביטה בה מקרוב, "וועדת קבלה נקרא לזה, דברי" היא ציוותה.

אנה עמדה מולה, ידיה מוללו את ידית תיק הפלסטיק האדום שהחזיקה והיה נדמה לסילבי שהיא עומדת להקיא. היא כבר התחרטה שהכריחה את הקטנה לדבר אך אנה הביטה בה במבט שלא ניתן היה לטעות בו והחלה לספר:

 "את יודעת, היה לי פעם בית, יפה כזה עם קירות ורהיטים ותריסים שאפשר היה לסגור ולהיעלם מכולם. הייתי מספר חמש בבית של שמונה ילדים. אבא שלי קיווה שמספר חמש שלו יהיה בן, חמסה למזל, נו את יודעת" אנה חייכה ועצרה את שטף דיבורה רק בכדי לשאוף מספיק אוויר להמשך.

 "אבל נולדתי אני והייתי לגמרי בת. סיפרו לי שהוא הפך את בית החולים באותו לילה. המדור הביא אותו בצהריים שלמחרת מלוכלך ומסריח ועם תיק נוסף על שוד מזויין. זה לא מצחיק שגם שוד יכול להיות מזויין?" אנה העירה תוך כדי פתיחה וסגירה של התיק האדום.

 "תמשיכי ותביאי את התיק הזה כבר לכאן" סילבי אמרה ומשכה ממנה את התיק.

 "אימא שלי פחדה להגיע איתי מבית החולים, אבל לא הייתה ברירה, נולדתי בלידה רגילה, תינוקת קטנה ולא הייתה שום סיבה שיסכימו להשאיר אותה שם וחוץ מזה שחיכה לה בית עם עוד ארבעה ילדים שאף אחד לא התכוון לטפל בהם במקומה. את מבינה בטח שלא גדלתי כמו איזו נסיכה של דיסני." פניה של אנה התעוותו בניסיון לחייך כשאמרה את המשפט האחרון.

 "בתור ילדה יכולתי רק לחלום על שמלה חדשה או על מישהו שיגיד שאני יפה ויחבק אותי ככה סתם. אבא היה נכנס ויוצא מבית הכלא ובילויי שבת שאני הכי זוכרת מאז, אלו הנסיעות בכל פעם לכלא איילון לבקר אותו. הריח של כביש הכניסה זה הדבר הכי דוחה שאני זוכרת מאז, מן תערובת של ריחות שתן, פחד ובושה. הקאתי כל פעם מחדש וחטפתי מכות כל פעם מחדש."

 ידיה של סילבי נשמטו לחיקה, היא חשבה שתשמע סיפור על איזה לקוח עצבני, מסומם. לא תיארה לעצמה כי הקטנה יודעת לדבר כל כך הרבה.

 אנה העבירה את משקל גופה מרגל לרגל ובעטה באבני החצץ הקטנות מהמדרכה חזרה לשוליים. "כשאחי אבי נולד כבר הייתי בת ארבע עשרה, הכי בעולם רציתי ג'ינס ליוויס משופשף כמו של כל הבנות בשכונה. אימא החטיפה לי סטירה ושלחה אותי לקפל כביסה במקום תשובה. כששאלו אותי בשיכון אם הסכימו לי, עניתי שבטח, אמרתי שיש לי מלא כסף ואני יקנה אפילו שתיים".

 אנה פרקה את הפקעת הסבוכה של ראשה, זו שבזכותה כונתה "אנה ליפה" ואספה אותה שוב בצורה הדוקה יותר לראשה. אז גם ראתה סילבי לראשונה את הקרחות שסידור השיער הסתיר. היא בלעה את הרוק ושתקה.

 "את לא צריכה להמשיך, אני מבינה מכאן לבד" סילבי הגישה לה יד ומשכה אותה לצידה על החומה.

 "אבל אני רוצה. אני רוצה שתדעי." היא אמרה והמשיכה ברצף:

 "רונה הכירה לי את יואל, שכבר היה חיל והיה מוכן לשלם על מציצה. היא הבטיחה לי שהוא לא יגע בי, רק שאני אצטרך לגעת בו. הסכמתי ודמיינתי איך הג'ינס מחבק אותי במקום כל החיבוקים שלא קיבלתי אף פעם." אנה הביטה מעל ראשה של סילבי לנקודה חשוכה באופק ונראה היה לסילבי שהיא כמעט מחייכת.

 "אבל זה היה נורא. הריח של גוף אחר קרוב כל כך אליי, הזיעה המעורבבת עם טיפות שתן שדמיינתי שנשארו שם גרמו לי להקיא עליו פעמיים. יותר הוא לא ניסה. רק מרחמים הוא זרק לי שטר של עשרים שקל וברח. בפעמים הבאות כבר לא הקאתי, אבל הליוויס החדש לא חיבק כמו שחשבתי." אנה העבירה מבלי משים את ידיה על מתניה במורד ירכיה כאילו מחליקה את קפלי המכנסיים ההם.

 היא הביטה בסילבי מחכה לאיתות מעיניה להמשיך. "רונה המשיכה לתת לי כל מיני זרוקים וחנונים כאלו שרצו רק ללטף או רק לטעום, ואז כבר לא הרגשתי כלום. יום אחד היא ביקשה שאתלבש יפה, יש מסיבה באיזה חוף ואני והיא הולכות ביחד, היא אמרה לי. גנבתי שמלה מאחותי נורית והגעתי אליה. סגרנו שאנחנו מתחלקות בכסף חצי בחצי, לא משנה מה. צעדנו ברגל עד הים. היה לה בקבוק וויסקי קטן שהיא הרימה להורים שלה, בסוף כל בלוק לקחנו שלוק, ככה עד הים, בסוף כבר לא שרף לי אפילו. אני זוכרת שהגענו והיו מלא אורות צבעוניים, אולי זו הייתה מסיבת גיוס או שחרור, אני לא יודעת, אבל כולם שם חיכו לנו מאד וחייכו המון. הרווחתי אז ארון שלם של ליוויסים בלילה אחד." אנה נעצרה, הרימה את ראשה והביטה לשמי הלילה הכהים. סילבי ראתה את הגוש עולה ויורד לה בגרון.

"בחזרה בחדר המדרגות חיכה לי אבא. למרות הוויסקי ושאר המשקאות ששתיתי בים אני זוכרת את העיניים השורפות שלו. יש כאלו אנשים, את יודעת, שיש להם עיניים שורפות. הוא קילל וצרח: "זונה מטומטמת אחת", תפס לי את הראש ודפק אותו בקיר. מהצעקות כל השיכון יצא החוצה. לפני שמישהו הצליח להבין מה קורה בכלל הרגשתי שכל הפרצוף שלי רטוב, תוך שנייה בערתי כולי, "כמו לפיד" סיפרו לי אחר כך. טובה השכנה מלמעלה זרקה עליי דלי מים והזמינה אמבולנס. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הבית. משם זה רק פנימיות ומוסדות ובלאגן."

 "רגע, אז בת כמה את עכשיו?" סילבי התעשתה במהירות מהסיפור וניסתה לאמוד את גילה של אנה בעין בוחנת.

 "בקיץ אני בת שמונה עשרה. אני רוצה לעשות צבא, אבל לא ככה" היא אמרה והצביעה על הצלקות ועל השיער החרוך.

 "הבנתי." אמרה לה סילבי בשקט.

 "טוב, התקבלת לפנס של סילבי. מהיום את פה ולא זזה בלי שאני יודעת, הבנת? לא יודעת למה, אבל אני יעזור לך. אבל אני רוצה את המילה שלך: איך שאת יוצאת מהניתוח ומתגייסת אני לא רואה אותך פה יותר בחיים, הבנת? כי אם אני אתפוס אותך שוב פותחת רגליים, מוצצת או מזדיינת עם מישהו בשביל כסף, נשבעת שלא תקראי לי סילבי תחת אם אני לא שורפת אותך שוב מחדש בעצמי. תני את המילה שלך" סילבי נעמדה וחיכתה.

 אנה הסתובבה לכיוונה של סילבי, התקרבה עד שמצחה נגע במצחה של סילבי. היא החדירה את לשונה לפיה של סילבי וינקה אותה בחזרה לתוכה, כאשר שחררה אותה אמרה בשקט: "הבטחתי".

 סילבי הסירה את העקבים השחורים מרגליה והתיישבה על החומה, מפיה רק נפלטה אנחת כאב קל. אנה שמעכה את הסיגריה הביטה בה עתה וראתה את הכתם הכהה ליד עינה השמאלית. "מה קרה שם, בנוצצת הכחולה ההיא?" היא שאלה ומיהרה לבדוק את העין הנפוחה.

 "לא משנה. זה נגמר, ועל זיון שנגמר רק אומרים תודה, לא חוזרים ובודקים" סילבי פתחה את כף ידה והניחה בניהן ערמת שטרות מסודרת.

 "וואוו, חתיכת זיון זה היה. יש פה- רגע, יש פה מלא כסף" אנה אמרה בקולה הצפצפני ורפרפה על השטרות.

 "מחר אנחנו מגיעות לד"ר ההיא ולא זזות משם עד שאת יוצאת ממנה חלקה וזורחת כמו כל נסיכות דיסני ביחד, שמעת אותי?" סילבי אמרה והניחה על אנה יד כבדה ומשכה אותה אליה.

 "זה הכי חיבוק שאני זוכרת שמישהו חיבק אותי, סילבי. תודה" היא אמרה והתייפחה.

 ולפתע היא נראתה לסילבי כמו סתם נערה בת שבע עשרה וקצת שהלכה לאיבוד בין שבילי החיים.

 סילבי שתקה והמשיכה לאחוז בנערה. אז ככה מרגיש חיבוק? היא חשבה ולא אמרה דבר.