יום בחייו חלק ב'
מיה פ.ל
13 למאי 2021
·
6 דקות קריאה, 1014 מילים
רוזה פתחה לו את הדלת בקריאה חמה לשלומו. סימון שמח לגלות כי הזיק נשמר בעיניה אף על פי שלא נזדמנו זה זמן מה. פניה נותרו עגולים וחלקים כפני תינוק, רק קמטים בודדים שעיטרו את מצחה והקיפו שפתיה, חרצו את גילה. לשאלתה ענה את שעל ליבו, הוא חייב שתאפשר לו לגזום את השיח, כיוון שעניין הגלגלת הטריד את מנוחתו.
היא חשבה שנכון יהיה להזמין גנן שיטפל בכך אך הוא סירב. "שטויות," אמר, "אני מסוגל לגזום כמה ענפים בעצמי. בסך הכל לשבת, להושיט ידיים החוצה ולגזור שיער עבה עם מספריים ענקיים."
"החלטה שלך, סימון, לי זה נראה בלתי אפשרי." היא התיישבה על כסא מול החלון כמחליטה בשבילו וממתינה לכישלונו גם יחד.
סימון פתח את החלון והושיט ידיו קדימה. ענפי השיח היו רחוקים מדי והרוח המשיכה לטלטלם.
"אין ברירה, אני מטפס."
"סימון, תזהר על הברכיים שלך." היא הגישה כף יד במתח אל פיה ואת ידה השנייה שלחה לחפיסת סיגריות סמוכה.
סימון טיפס אל אדן החלון בעזרת כסא, עליו עלה בעזרת שרפרף. הוא נשכב על פסי המסגרת, ואלו חפרו סימנים עמוקים בבטנו. המראה שנוצר גרם לה לצחקק: סימון ניסה למצוא איזון על המסגרת כהיה כף על שפת סיר, ידיו בחוץ, ורגליו השתוללו, חיפשו אחר אחיזה במשהו. רוזה הניחה את הסיגריה מבלי שהספיקה להציתה ועברה להתיישב על השרפרף הצמוד לחלון. היא כיוונה את רגליו אל הכסא ואחזה במותניו. "אני מעגנת אותך," אמרה. סימון עצר, מנסה לסובב ראשו מבלי לאבד את שיווי המשקל: "מה, מה אמרת שם?"
"מ ע ג נ ת אותך, שלא תיפול."
"אה, מצטער מכשיר השמיעה שלי מושתק," הוא נד בראשו לעצמו. סימון חש את נעימות ובטחון מגעה וחייך אפילו שידע שלא תבחין בכך. חמימות התפשטה במרכז גופו כפרח הנפתח לקראת פגישת קרן אור ראשונה של בוקר. הוא מיקד מבטו קדימה עד שהבחין בחבל המסובך מספר פעמים סביב ענף מרדן שצימח ילדים לכל הכיוונים. ברכיו היו זקנות ודואבות, אך ידיו נותרו בעיני רוחו צעירות וחזקות. הוא נתן תנופה מהמרפקים אל המזמרה וזו נענתה לו ופרמה את הקשר.
הם שתו בנחת כוס תה עם עוגיות יבשות. פירורים העכירו את ספלה, והוא התבונן כיצד הדבר אינו מפריע לה להנות מטקס שתייתו. הוא הצטרף למעשה, "זה נחמד למדי," אמר. "את קרקעית הפירורים הספוגיים אוכלים עם כפית," אמרה רוזה, הדגימה לו והוא חיקה את מעשיה. קולות צחוק מילאו את ביתה הקטן. חריטות הפסים פעמו בבטנו כאשר צחק חזק מדי.
"מה יש בשקית שלך? לא באת מדירתך?" התעניינה בשקית שנחה בניהם.
סימון הפך את תכולתה על השולחן. "קיבלתי את זה היום, אני לא יודע מה עושים עם זה."
"באמת יש לי ניסיון למכביר עם זה," צחקה מריאותיה ואז השתעלה.
"אלו טיפות, מתחת ללשון, לפני השינה, עוזר לישון," הצביעה על אריזה קטנה בגודל של טיפות עיניים.
"וזה, ובכן, את זה צריך לגלגל לסיגריה. הרופא כנראה ממש מחבב אותך אם נתן לך רפואי לעישון."
"אני מניח שהוא נוטה לחבב את כל הנוטים למות."
"אני מבינה," אמרה, ואז השתתקה.
"אל תהיי עצובה, תעזרי לי עם זה," הוא החליק את אריזת העשבים הסגורה לכיוונה.
"בשמחה, חושבת שנשארו לי חומרי העזר," היא קמה ופנתה אל המטבח, חדרון מרובע שווה צלעות בעל חלון מלבני קטנטן מקושט באדנית של נענע וקורנית.
הוא שמע קולות חריקה של צירי ארונות ואז קולות חיכוך של מסילת מגירות שגרמו לעיניו להמשך אל מיכל ספריי השימון שהניח ליד המזמרה. הוא ספר פתיחה וסגירה של ארבע מגירות בהן חיטטה לשווא. מפינת השולחן עטורת מפת תחרה עדינה הוא שמע אותה ממלמלת לעצמה "למה שמרתי את זה, למען השם? אין יותר טלפונים עם אסימונים." לבסוף הפציעה, מחוייכת, מרוצה כילדון שזכה בממתק, משתוקק לקרוע את עטיפתו ולפגוש בטעמו מבלי להתאפק לשעת הקינוח.
רוזה התיישבה מול סימון והניחה בניהם צלוחית מעוטרת פרחים, נייר דק וגלילים לבנים קצרים שכינתה פילטרים. הוא לא הכיר. מעולם לא עישן, זה לא משך אותו. הוא העדיף שתייה חריפה, בעיקר ערק וגם לזה היתה צריכה להיות סיבה מיוחדת.
ידיה רעדו, אם מפאת גילה, או מהמלאכה העדינה שנדרשו לבצע, ואולי פשוט מההתרגשות שבלחוות זאת יחד איתו. היא ליקקה את קצה הנייר והידקה את הסיגריה כהיתה מכחול של צייר והגישה לו לטעימה ראשונה.
השעה היתה מאוחרת, אחרי תשע בערב אך נראה שצמד השכנים רק התחיל אותו. קולות צחוק נשמעו לכל מי שהזדמן לטייל עם כלבו סמוך לחלונה. רוזה סיפרה לו על הפעם ההיא שננעלה מחוץ לדלת הדירה וטיפסה דרך הקוצים אל החלון. והוא סיפר לה כיצד שבר את עצם הזנב כאשר החליק בבית על כתם שמן. והיא סיפרה לו שהיתה פותחת מכתבים מתיבות של זרים, רק את אלו עם הפסים הצבעוניים, לא בשביל לקרוא, אלא בשביל להעשיר את האוסף הבולים שלה, ואם היו במקרה כמה דולרים, הם במקרה היו מגיעים לכיסה. והוא סיפר לה איך התעורר הלום באמבולנס דוהר כי שכח שמסוכן לקרוא עיתון תוך כדי הליכה ברחוב. והיא סיפרה לו כיצד שאלה בלי לשאול חלוק לבן של אחות כדי לבקר את יצחק שלה אחרי שעות הביקור במחלקה.
הוא הפסיק לצחוק, "את מתגעגעת אליו?"
"לשם מה זה טוב? היה טוב מה שהיה עד שנגמר."
"כן, אבל…"
"מה? זה יעזור אם אשב ואבכה? זה הרי לא יחזיר את יצחק אליי. וגם נחמה לא תחזור. ודי זה היה ממזמן. אני לפחות סיימתי עם כל זה. תראה אפילו אין לי תמונה שלו תלויה על הקיר."
סימון הסתכל על הקירות סביבו, הם היו עמוסים ציורי שמן צבעוניים ותמונות של מקומות רחוקים, ברבים מהם לא ביקר מעולם. הוא חזר להביט בה.
"אפשר לחזור לצחוק? הרבה זמן לא צחקתי כמו עכשיו."
"את יודעת מה הכי חסר לי?" הוא לא הניח לנושא.
"בטח פריקסה," אמרה בעליצות.
"כן, אה? פריקסה. אני מתגעגע לרגעים כמו אלו, של צחוק ושיחה וכן גם לחום של מגע אנושי יותר מאשר למאכל שאני יכול לאכול במסעדה עממית."
רוזה קפאה לשנייה, שנדמתה לסימון כנצח ואז צחקה ואז השתעלה ושוב צחקה מניחה את ידה מעל החזה שלה.
"אוח, סימון, סימון. שנינו כבר מבוגרים, למה בדיוק התכוונת?"
"לזה בדיוק, דווקא כי אנחנו כבר לא צעירים."
רוזה הרצינה ושקעה למחשבות. סימון נע באי נוחות על הכסא. מספר דקות חלפו והיא עדיין לא הגיבה. הוא התחרט על דבריו, זה כנראה היה מגונה מדי מצידו. מוזר מדי, אמיץ מדי.
"נראה לי שאלך. סליחה, רוזה, אני לא יודע מה החומר הזה עושה לי."
"אל תאמר סליחה, ושלא תעז ללכת. אני פשוט מנסה להבין איך עושים את זה בגילנו בלי שנגיע לאשפוז," אמרה וחיוך קטן שובב הופיע, מגהץ את סביבת שפתיה.
סימון קם וניגש אליה, והיא התקרבה, נעמדה מולו, מאפשרת לו להחזיק את ידיה השקופות מוכתמות בקישוטי הגיל.
"אני חושב שעושים את זה אותו דבר כמו פעם, רק הרבה יותר לאאאט."
היא הנהנה לחיוב, והם צעדו שלובי ידיים לחדר השינה של רוזה. בדרך אמרה בנחת, "אחר כך אכין לך פריקסה."
