חוטם, סיפור אהבה

כמה הם קונים. אלוהים, כמה בשר אנשים אוכלים. מה, יש איזה חג? מי אוכל כל כך הרבה שניצלים? זה לא יגמר אף פעם התור הזה.

מפל של כרעיים נשפך, גולש לצדדים, כרעיים נופלות אל מגש הכבדים, או הטחול, לא, זה כבדים. גל שמאיים להציף את ויטרינת הזכוכית. והבחור הצנום עם כפפת האבירים של חוליות מתכת שמקצץ בלי להרים ראש, מסיט את השוליים עם השומן לצד, ועורם את הפיסות, והמגדל שצומח בתבנית הפלסטיק, ואז משוטח. הצלופן שחותם את ערימת הבשר, והמאזניים שמנפיקים מדבקת מחיר בשחור לבן דיגיטלי. והלאה, הערימה הבאה שנשפכת מתוך המגש הגדול. הקיצוץ, סילוק השיירים במחתה המתכת. הם כמו שבויים שענק מסתורי כפה עליהם ריקוד שאין לו סוף. 

"תן לי גם שלושה קילו טחול. ועוף שלם, כן, תנקה לי. אה, ומה עם קבבים? בתור השני? למה, מה, עכשיו אני אחכה שוב?" 

ההוא, הגדול, זה שמכניס למטחנת הבשר, הוא היה יכול להיות מתאבק, כמה שהוא נראה חזק. והידיים שלו שמטלטלות את קערת המתכת, עושות מקום לנחיל הבא, האדמוני, המשוייש קצת בלבן, ואיך הוא מוחה אותן על הסינר מפלסטיק. 

עוד נתח נבלע בחטף במשפך הרחב, עושה את דרכו אל קרבי המטחנה.

הוא ישן מעט מאד הלילה. שינה רדופת חלומות. זה זמן רב שהוא ישן לבד, הלילות שלו מתחבטים במיטה הריקה מדי. 

ואז, מהפתח האחורי שרצועות פלסטיק ארוכות סוכרות אותו בלבן עכור, היא יוצאת. שיער כהה, מהודק לראש עם פסוקת מלפנים, עיניים מרווחות זו מזו, אפורות, שוצפות, פה דק, שנדמה כי אם ייסדק לחיוך יבלע את כל פניה, ובתווך אף המבקע את המישור. כמו קריאת תיגר, הכרזת מלחמה. היא יפה כמו עוף מוזר;

הוא מועתק בחטף, כאילו הַקַּצָּבִים, המאכלות, הבשר, חלקי העופות, ריח חומרי הניקיון שמנסים לכסות על נוכחות הבשר, כולם הוסו, והוא והיא שני היצורים התבוניים היחידים ביקום קטן, מבודד. הוא גם מודע להכאיב לבנליות, כמו היו כתוביות רצות מעל מבטו, לועגות לבלתי אפשריות של רגע כזה, שגם אם הוא עטוף נתחי בשר מדממים, הוא דומה מדי לסינורומן. 

"הי סילביה" עולה קול מהחדר האחורי, והיא מפנה ראש ומנופפת במכשיר טלפון גבוה באוויר מול מישהו שהוא לא יכול לראות ממקום עמדו. 

בשתי פסיעות היא נדחקת אל המעבר שבצד דלפק השרות ויוצאת אל חלל החנות, מצמידה יד עטויה כפפת פלסטיק כחולה אל אוזנה. סינרה הדק והארוך רווי נתזי אודם ולרגליה מגפי גומי אפורות. במקום שהיא דורכת נותרות טביעות קלושות ומימיות. היא יוצאת מבעד לדלת אל הרחוב. 

ההזמנה שלו מוכנה. ארבע-מאות שבעים גרם פרפרי פרגיות, והוא אוסף את התבנית הקטנה וממהר לקופה. מבטו משוטט מעל ראשי האנשים אל החוץ. אבל הקופאית מרימה אליו עיניים והוא מבין שלא שמע. "כמה"? הוא שואל. היא מושכת גבות עבות מצוירות בשחור עז וחוזרת, "ששים ושניים". הוא משלם בכרטיס אשראי ולא מתעכב לקחת את הקבלה שהיא מושיטה לו. ברחוב הוא תר אחריה. רואה אותה מעבר לכביש באמצעה של השדרה וממהר לחצות גם הוא. כשהוא מתקרב, השקית מתנודדת מידו, מגושמת. היא מכניסה את הטלפון לכיסה ומוציאה קופסת סיגריות. הוא מבחין שהסירה את הכפפה. הוא נעמד מולה, מנסה להשיג את מבוכתו ומוציא מצת מכיס הג'ינס. 

"אני אמנון". היא לא אומרת כלום אבל שמה את הסיגריה בפה. הוא מקרב אליה את להבת המצית, היא שואפת אבל עדיין לא אומרת כלום. הוא מצביע על עצמו ביד שעדיין מתנודדת ממנה שקית הפלסטיק, "אמנון" הוא אומר שוב. היא מהנהנת. 

מפגר, היא הבינה אותך בפעם הראשונה. 

אבל להפתעתו העיניים האפורות מתנוצצות, מתכווצות מעט כשארשת של חיוך משנה את טופוגרפיית הפנים שלה. האור סביבם נעשה שקוף יותר.

"סילביה". המבטא שלה מתנגן, ההברה הראשונה ארוכה, מתגלגלת. 

"אמנון". בפעם השלישית.

מראה פניה מקרוב מציף בו געגוע לא מוגדר. היא כמו דמות מאגדה, אנושית רק בחלקה, שנקלעה לפה בטעות. הוא רוצה להיות ילד ולהציע לה חברות. 

"את עובדת בקצבייה"? 

"לא עברית"

"אהה.. חכי רגע" 

הוא עוצם לרגע עיניים, פניה עדיין ממלאות את עיניו, הוא צולל בלי להסס.

מצביע עליה, מצביע עליו, "את ואני, בירה"? מרים יד אל פיו, כמו אוחזת כוס.

צוחקת. 

"לא"

"לא, בבקשה, אל תגידי לא. אני לא כזה, אבל, את... מתי את גומרת לעבוד"? מראה על גב היד, תנועת טפיחה, תנועת שאלה.

שתי אצבעות זקורות באוויר. אבל, "לא".

"בשתיים? אז אולי כן? אל תגידי עוד" אצבע אנכית על פיו, סביבה מתחנן חיוך.

"אני בא בשתיים, אנחנו הולכים, כאן קרוב, רק בירה".

סילביה מרצינה. מועכת את הסיגריה בעקב הגומי, המבט שלה סב אל כיוון החנות. שם בפתח עומד סבחי, שאמנון מכיר, הבוס של הקצבייה. היא חוצה בריצה וחומקת פנימה. סבחי צוחק. אמנון עושה לו ביד 'חכה רגע' וממהר אחריה. סבחי בוחן אותו במבט אומד. 

"מצאה חן בעיניך, אה? אין לך סיכוי אמנון, היא לא יוצאת עם גברים".

"מה, היא..."

"לא, לא, היא פשוט ביישנית כזאת, באה מאיזה כפר קטן. הבת שלי, שלמדה ברומניה אמרה לי. היא דומה לאיזה מישהי מאגדה אצלם, והיא חושבת שאף אחד לא ירצה אותה באמת. בגלל האף".

"האף"?

"כן, נו. שהוא ענק". 

"היא אמרה לה מה ישכנע אותה לצאת עם מישהו"?

"לא יודע, באגדה שלהם, זה קצת כמו שלגיה, מישהו מתאים צריך להתאהב בה. אולי גם לו צריך להיות אף כזה" זורק סבחי, מגחך שוב וחוזר לחנות.

בשתיים אמנון עומד בפינת הרחוב. משקיף אל הפתח. הוא התגלח, וביד אחת הוא משפשף את פניו שהאוויר הקריר צובט אותם. ידו השנייה ממוללת בכיס הקפוצ'ון שלו את גזיר נייר הקלף הדק שהכין בבית, שבקצותיו ניקב חורים והשחיל חוט שפגט. הוא מדד אותו מול הראי, את האף שהתקין לעצמו. את מקור הציפור שאולי, עוד מעט, יביא לו את האהבה.