הורגת אותו ברכות
"אל תדאג אבשלום, הפעם אני אזכור שעשינו סקס"
תכלס? אמרתי לו את זה כדי שנוכל כבר לסיים את השיחה המעיקה בחיוך.
אבשלום ואני נפגשנו בצ'ט של אתר תפוז בשנת 2012. הוא היה פרוע תלתלים עם עבודה של גדולים ואני הייתי עם ראסטות דמיוניות בשיער וצלקת גדולה.
הוא לקח אותי לאכול גלידה (כך הוא טוען), הוא הכין ארוחת צהריים מפנקת (כך הוא טוען), עשינו סקס (שוב הוא טוען טוען טוען!) ובמחילה הוא גם התאייד לו לאוויר הצח. הוא טען להגנתו שזו הייתה תקופה אחרת - שהוא היה אחר. בתלאביבית מדוברת קוראים לזה "להיות דוש".
"אתה יודע שנפגשנו יותר מפעם אחת?״
"יודע יודע, לא הייתי בטוח שאת רוצה לדבר על זה."
אני אפילו לא יודעת על מה אנחנו כן מדברים.
אני שזוכרת את כל הגברים ששכבתי איתם לפי שמות הרחובות בתל-אביב ויכולה לעשות לכם סיור מרתק:
"בבן עמי 7 שכבתי עם הברמן שאהב תחתוני נשים אדומות. בבן יהודה 22 שכבתי עם נמרוד שהמציא שהאחיין שלו מגיע לעסקת סמים כדי שאלך ובז'בוטינסקי שכבתי עם אריק שהיה בוכה תוך כדי שהוא גומר"
זוכרת את כולם או לפחות שביב קטן של זיכרון חצוף על פני השטח.
עם אבשלום השביב היה חד וברור: הוא יושב בסלון, על כיסא מנהלים שחור ומרופט. זהו. זהו!
כשהוא פנה אלי שוב במילים ממתיקות סוד "הנה אנחנו נפגשים שוב" פחדתי מסניליות טרום גיל 30.
בת אדם לא אמורה לזכור גברים שהיא פגשה לפני 7 שנים. לא אמורה. חוץ ממני שזוכרת גם את יעקב בדירה המעופשת בבוגרשוב ואת הלייבצ'ט האירוטי שעשינו עם כיסויי עיניים.
בפגישה השלישית שלנו סיפרתי לו על המצב המקסים והחכם עד בלי די שנקרא "הדחקה".
קצת לפני שנפגשנו בפעם הראשונה חתכו אותי. פתחו אותי. הוציאו. חיברו מחדש. את הגוף הם חיברו. לנפש לקח עוד כמה שנים למצוא את מקומה חזרה.
"אני לא זוכרת"
אמרתי בקול רם ודמעה קטנה התגלגלה ללחי ימין.
כל מה שהייתי צריכה זה גבר שיחבק אותי חזק ויהיה לי מקום לשים ראש בשקע הזה מתחת לכתף.
הדחקה אהובתי קראתי לה.
הוא הסתכל עליי ושתק. חשבתי שאולי זו הפעם הראשונה שהוא באמת רואה אותי ויצא לי חיוך קטן. קטן ודבילי.