יקום

ביקום הזה אני בלונדיני, מסתבר. הייתי בלונדיני עד גיל שלוש וכנראה שפה זה החזיק.

בלונדיני מקריח. אי אפשר לקבל הכל.

אז אני גבוה, בלונדיני ויש לי עיניים כחולות. אני מקווה שאני לא איזה גולש גלים פה. ים ואני לא הולכים ביחד ביקום שממנו באתי.

היקום שממנו באתי היה ממש מעבר לפינה. צריך רק להדהד קצת את המחיצות בין היקומים ואפשר לעבור דרך ההפרעות. יכול מאוד להיות שגם כאן לא כדאי להישאר יותר מכמה רגעים, אבל יש רק דרך אחת לבדוק.

עליתי על הטריק ברגע של שעמום. אותו שעמום שגרם לניוטון לשבת רגע לנוח ולקבל תפוח בראש.

השעמום גרם לי לשרוק שיר ישן נושן של דילן, ותוך כמה רגעים התחיל האויר שמולי לנזול ולהתעוות ולרטוט כמו מעל כביש אספלט במדבר ביום חם.

מאחורי העיוות לא היה שום דבר שונה, או לפחות ככה זה נראה ברגע הראשון. זה היה אותו חדר. אותו קיר ממול עם התמונה של דה-וינצ’י של האדם הוויטרובי. סתם לא שמתי לב שלאדם בתמונה מעבר לעיוות היו ניבים. מי מסתכל על דברים כאלה?

בהתחלה עצרתי את השריקה והעיוות התפוגג כמו אד. אחרי שנדלק סופסוף הניאון בתוך ראשי חזרתי לשרוק את השיר ההוא עד שתפסתי את התדר. העיוות חזר ואני שלחתי דרכו יד בעודי שורק. ואז רגל, ואז גוף ואז ראש ואז הייתי בצד השני.

מבחינתי זה עדיין היה אותו חדר. לא הבנתי שעברתי יקום.

לא הבנתי את זה גם כשנכנסה לחדר ילדה בת שש עם ניבים ממש ארוכים והתחילה לצרוח.

מבחינתי היא הייתה בחדר שלי ולא ההפך. ניסיתי להרגיע אותה אבל אז העיניים שלה נדלקו באדום מאוד מלחיץ והיא נהמה כמו חיה.

שיפרתי עמדה לאחור בזריזות, מחפש משהו להרים כדי לזרוק עליה. אני לא אוהב ילדות עם ניבים בולטים ועיניים אדומות בבית שלי גם אם זה אמצע היום.

היא המשיכה להתקרב ואני מצאתי את עצמי דבוק עם הגב לחלון. כשאני חושב על זה עכשיו אני מניח שהייתי יכול שוב להתחיל לשרוק ולברוח משם, אבל באותו רגע לא היה לי רוק להרטיב את השפתיים.

גם החלון היה שונה ממה שאני הכרתי, הוא היה עשוי עץ וברגע שהשענתי עליו את הגב הוא נפתח החוצה.

נפלתי.

קומה ראשונה על עמודים עם גינה. שווה כל גרוש של שכר דירה.

נחתתי בתוך השיח הענק מתחת לחלון והתגלגלתי ממנו לדשא. המחשבה האידיוטית הראשונה שלי הייתה שצריך לטפל בגינה המסכנה הזו. הדשא היה ממש אפור.

אפור. 

הכל מסביב היה בגוונים של אפור כשהרמתי את העיניים.  

עולם של אפור ושחור עם ילדה ערפדית אחת לפחות עם עיניים אדומות עשנות, שעכשיו גם צרחה עלי מהחלון הפתוח בתדר של פיית באנשי מלחיץ במיוחד, ואז קפצה אלי בפה פעור וניבים חשופים.

הסתובבתי והתחלתי לרוץ בתוך העולם המטורף שסביבי ותוך כדי ריצה שרקתי את אותו שיר ישן נושן עם כל מה שהיה לי בריאות.

האויר התעוות שני מטר מולי ואני צללתי פנימה לתוך העיוות בעודי שורק.

נחתתי על הפרצוף בתוך חול ים רך, אבל רותח משמש.

אם קודם הכל היה קודר ואפל ומלא ערפדים פוטנציאליים, הרי שעכשיו המצב היה הפוך.

עדיין הייתי כמה עשרות מטרים מהבניין שממנו נפלתי לפני רגע, ועדיין היייתי ברחוב שגרתי בו מאז ומתמיד, אבל הרחוב לא היה מרוצף במדרכות וסלול אספלט אלא מלא כולו חול ים מנצנץ ורותח בשמש צהריים.

והים...

הים היה במרחק מאתיים מטר. יכולתי לראות את הגלים ואנשים עם שמשיות ובגדי ים. ביקום שממנו באתי הים היה במרחק שעה נסיעה, והשמש לא הייתה כל כך...ענקית.

זה היקום של הביץ' בויז. כולו חוף וניס בקליפורניה באמצע הקיץ. כנראה שהקרחונים נמסו פה יותר מהר וגובה פני הים עלה. 

אחרי שניה של הלם הספקתי להסתובב עם הגב ולחמוק מכפיל עצמי בלונדיני וחטוב שהלך לכיוון הבניין שלי כשהוא מחובק עם שתי בחורות.  גם הן בלונדיניות ושזופות עם בגדי ים זעירים. שלושתם פטפטו וצחקו בקול. כנראה בדרך לשחק רמי קוב במזגן.

מסתבר שיש גם יתרונות להתחממות גלובאלית, אם לא מתת מסרטן העור.

חזרתי לנשום והחלטתי לא להישאר ביקום עם שיא הניתוחים להסרת נקודות חן.

התרחקתי עוד קצת מעצמי הבר-מזל ושרקתי שוב את אותו שיר נושן.

 האויר לא רטט ולא התעוות. משהו השתבש.

זה הייתי אני שהשתבשתי. מרוב עולמות אפורים וילדות ערפדיות וחול וכפילים ובחורות בבגד ים שכחתי את השיר ההוא. המנגינה התפוגגה ממוחי.

לא חשוב כמה מכות נתתי לעצמי בראש בדקות הבאות. הזיכרון לא שב.

בינתיים נהיה לי חם. לא הייתי לבוש בהתאם ליקום השמש הנצחית.

הילכתי מזיע במורד הרחוב, מחפש איך לשמוע שוב את השיר ההוא ולחזור הביתה. 

הגעתי למרכז המסחרי הקטן. קיוויתי שהוא יהיה שם. כנראה שיש כמה דברים קבועים בכל היקומים. זה והשיח בגינה.

המוכר בחנות הספרים והדיסקים הפינתית היה הרבה מעבר לשרוף. עורו הקמוט כקלף היה חום כהה וכל זכר לשיערות נשרף מזמן מראשו ופניו.

ניגשתי מתנשף לדלפק, נשענתי עליו ושאלתי בקול ניחר,

"יש לך פה דיסק של מיטב הלהיטים של דילן?"

עיניו הדלוחות מצמצו קצת והשתדלו להתפקס מאחורי המשקפיים הכהים שלבש על קצה אפו. הוא הביט בי בריכוז ושאל,

"מי?"

"דילן. בוב דילן."

"לא מכיר אותו, חבר. אני מוכר רק קלאסיקות. לא טראנסים ולא שמאנסים."

הבטתי בו. הוא זז באי נוחות.

"תרצה עוד משהו, חבר?"

נשענתי עוד יותר בכבדות על הדלפק הדביק, ולמרות היד הקרה שמחצה את ליבי באותו רגע הצלחתי לפלוט,

"יש לך אולי קרם שיזוף?"