אדם

היה לי אוצר יפה וטהור,
אישה יפת תואר עם תלתלים בצבע שחור,
וכל חיי ליוותה אותי הבטחתה,
שהיא קשורה אליי בעבותות אהבתה.

היה לי אוצר עליו לא השכלתי לשמור,
לא קשרתיו אליי בשרשרת, הייתי שיכור.

זה קרה יום אחד בעודי בשנתי, 
חיה כה בזויה חטפה את אהובתי,
כשהבחנתי שאיננה ליבי נדם,
לא עורב ולא צבוע , היה זה אדם.

אך איך אוכל להאשים אותו? 
איך אוכל להאשים?
שכן עם עטרת תלתליה היא היפה בנשים. 
גם לב נזיר עיוור היה עולה בלהבה, 
אם עיניו היו נחות לרגע על טפח מחמוקי גופה. 
וצלילו המרנין של ניגון צחוקה
אף לחירש יגרום לכרות אוזנו בשקיקה. 
עם עיניה היפות, לחייה הסמוקות, וריסיה הארוכים, 
היא היצירה הטובה ביותר שיצאה תחת מכחולו של אלוהים. 
דמותה מלכותית היא מכף רגל ועד ראש. 
איך אוכל להאשים אותו? כשהוא רק, בן אנוש.

וודאי, ידע הוא שהוא משחק באש. 
אבל, לאהובתי אי אפשר היה להתכחש. 
רק אוכל להאשים אותו על שבחר
לשמור על ליבו בעוד ליבי נשבר.