נעליים

״אבא, אני צריך נעלי כדורסל״ הבן הגדול שלי, בן 10, אמר לי כשאספתי אותו מאימון כדורסל.  הוא התחיל להתאמן בקבוצה חדשה, והתחיל לקחת את עניין הכדורסל יותר ברצינות.

 ---------------------------

30 שנה אחורה, כיתה ז׳.  דמיינו מדבר.  חום גיהנום 10 חודשים בשנה, עשבים מתעלעלים ברוח, גמלים מסביב.  עומר של שנות השמונים. 'ישוב כפרי קהילתי בנגב' היה כתוב על הברושור שלו, אם היה לו ברושור.  מה שהיה צריך להיות כתוב, זה שלא היה שם כלום לילדים בכיתה ז׳ להתעסק איתו. העיר הגדולה היתה באר שבע, עוד לפני שבנו בה קניון.  אם הייתם בבאר שבע בשנות השמונים אתם מבינים על מה אני מדבר, אבל לטובת אלה שהתמזל מזלם לדלג על אבן הדרך הזאת בחיים שלהם, רק אומר שהאטרקציה המרכזית היתה אנדרטת הנגב.  אמנם מקום מגניב מלא פינות ומחבואים, ובכל זאת. 

גיל ההתבגרות בא לי באיחור, כך שבכיתה ז׳ גם בנות לא עניינו אותי.  אם מצטיירת תמונה של ילדות משעממת, אז זה בגלל שהיא היתה ילדות משעממת. תחת.  מה שהציל אותי משעמום טוטלי היה הכדורסל, שמילא את ימי ולילותי.  את הימים הייתי מעביר באולם הכדורסל, מחכה שיתפנה סל לזרוק אליו, בלילות הייתי קורא את הספר של ה-אנ.בי.אי שהכיל סטטיסטיקות של כל הקבוצות וכל השחקנים באנ.בי.אי. יכולתי לדקלם את הספר הזה בעל פה. 

האובססיה שלי לכדורסל היתה שניה רק לאובססיה שלי לנעלי כדורסל.  לאורך כל שנות השמונים, הכרתי כל דגם של כל חברה שיצא, ביום שיצא.  זה גם היה דור הזהב של נעלי הכדורסל.   האייר ג׳ורדן הראשונות יצאו בשבילי בלייב.  ריבוק פאמפ.  אדידס פורום.  אח, איזה נעליים מפוארות עשו אז.  כל ילד שהיה מגיע למגרש היה נמדד בראש ובראשונה בנעליים שלו.  ההיררכיה היתה ברורה:  נעליים מחו״ל קודם, גלי אחר כך, ומותגים לא מזוהים מהשוק הבדואי במקום האחרון.  לזכותי יאמר שלא המצאתי את האובססיה הזאת - כל מי שהיה בעניין של כדורסל היה גם בעניין של נעלי כדורסל.  אבל אף אחד אחר, למיטב ידיעתי בעולם כולו, לא היה אובססיבי מספיק בשביל לתלות סוליות של נעליים על הקיר בחדר שלו.  כן, אני מודה, הייתי מבקש מילדים אחרים את הנעליים הישנות שלהם, מנסר אותן ומפריד את הסוליות מהנעליים ותולה אותן על הקיר.  דעאש של הנעליים הייתי.  בדיעבד זה בלי ספק הפֵטיש הכי ביזאר ששמעתי עליו, אבל הייתי בכיתה ז׳ ואף אחד לא טיפל בזה אז.

בהיררכיה של הנעליים, הייתי תמיד באמצע.  לא קנו לי אף פעם נייקי או אדידס, אבל גם לא השפילו אותי עם מייקי או אדידוס.  תמיד היו לי גלי.   כל כך רציתי שיהיה לי איזה מותג מאמריקה, לא חשוב איזה, הייתי מוכן להתפשר אפילו על קונברס. 

יום אחד באמצע השנה אבא שלי נסע לאמריקה.  בתור מתנה, ביקשתי רק דבר אחד.  אבא, תביא לי אייר ג׳ורדן.  אבא שלי, להפתעתי, אמר כן.  לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה.  ביום למחרת הלכתי לאולם הכדורסל ובאדישות אמרתי לאב הבית - ״ אבא שלי מביא לי אייר ג׳ורדן עוד שבועיים״.  אב הבית, גבר בן שבעים שנעליים מעניינות לו את הקצה של הנעל, הנהן והמשיך לקצה השני של האולם להדליק את המזגן.  זה לא הרתיע אותי מלהגיד לכל מי שנכנס לאולם בנון-שלנט קלינט איסטוודי: ״מה קורה גבר? אבא שלי מביא לי אייר ג׳ורדן עוד שבועיים״.  וככה שבועיים, אני הולך ומטריד אנשים ברחוב, במגרש, בבית ספר, ומספר לכולם שאבא שלי עוד מעט מביא לי את הדבר הטוב ביותר שאלוהים ברא.

אבא שלי באמת חזר אחרי שבועיים, והביא לי קופסת נעליים.  כל כך התרגשתי שלא פתחתי את הקופסא ישר, רק אחרי איזה שעה, בחיי. בסוף אזרתי אומץ ופתחתי את הקופסא. חשכו עיני.  בפנים היו זוג נעלים שנראו כמו אייר ג׳ורדן בכל למעט פרט אחד - לא היה להם את הסמל של נייקי, הסווש.  במקום, היה מין סווש מפוצל כזה ולא מזוהה.  תוך כמה שניות הכתה בי ההכרה - אבא שלי הביא לי חיקוי.  לזכותו יאמר שהוא בכלל לא ידע שזה חיקוי.  הוא ביקש מהמוכר אייר ג׳ורדן, זה הביא לו, אמר שזה עולה מאה דולר, אבא שלי שאל אם יש משהו יותר זול, ואני קיבלתי אייר זיבי.  אבא שלי עד היום לא מבין את ההבדל. 

התאפקתי מלבכות.   הבנתי שזה לא יעזור ואני כבר לא אקבל את האייר ג'ורדן שלי. למחרת לקחתי אותן פעם ראשונה לאולם הכדורסל.  איך שבאתי עם הנעליים החדשות שאלו אותי אם אלה האייר ג׳ורדן שלי.  בהתחלה עוד ניסיתי לטעון שאלה באמת נייקי, אבל ידעתי שאין לי סיכוי.  כולם, אבל כולם, צחקו עלי.  אמרו לי שקנו לי אותן בשוק, שהן מעזה, שאפילו גלי יותר טובות מהן. אחרי אולי עשר דקות, כשלא יכולתי יותר לעצור את הדמעות,  לקחתי את הנעליים החדשות והמבריקות והלכתי הביתה, בוכה כל הדרך.  אני עדיין יכול לטעום את הטעם המתכתי של העלבון בגרון.  זו היתה הפעם האחרונה שנעלתי אותן, למחרת חזרתי עם הגלי הבינוניות שלי למגרש. יותר גם לא תליתי סוליות נעליים על הקיר.

---------------------------

״יש נעליים מסויימות שאתה רוצה?״ שאלתי את הבן שלי

״זה רק נעליים, לא משנה לי איזה״ הוא ענה.

״באמת?  אין איזה נייקי שאתה רוצה? הנעליים של לברון?״

״מה זה משנה, זה רק נעליים.  תקנה לי במקום משחק וידאו״

״טוב, אני אקנה לך משהו״ עניתי.

כשחזרנו הביתה נכנסתי לאינטרנט וקניתי לו את הנעליים הכי יקרות שמצאתי במידה שלו, עם סוליות צבעוניות ויפות.  בכיף הייתי תולה אותן על הקיר.

---------------------------

פורסם בגליון ינואר 2020 של מגזין בלייזר