טיול לילי או שוטרים זה עם

ובכן, צהרי יום אחד נכנסת לחנות שלי אישה מבוגרת, הדורה ונחמדה ובעיקר מנומסת בסגנון אריסטוקרטי.
"היום. אני טסה לחו"ל לכמה שנים והשכרתי את הדירה, לכן אני צריכה למסור את הספרים כבר הערב..."
הנחתי כתמיד שישנם בספרייה של הגברת כמה עשרות ספרים טובים, ולכן כדי לקצר את דו השיח, לקחתי ממנה את הכתובת וקבעתי אצלה בשעה תשע בערב אי-שם בחולון.
ברבע לתשע התייצבתי עם צ'ימידן ריק בדירה בקומה רביעית מוכן להעמיס ספרים...
הפתעה.
קיר שלם של ספרים רק חיכה לי.
מעל לחמישים מדפי ספרים.
מכל טוב הארץ.
סדרות שלמות של ספרות קלסית, ספרי אומנות כבדי משקל, החל מתומאס מאן דרך ספרות רוסית, גרמנית, הודית, אנגלית ועד לספרי פילוסופיה 'קלסית' - אפלטון, ניטשה, קאנט, שפינוזה, סוקרטס, המשך במהדורות נפלאות של שייקספיר, פושקין, איליאדה ואודיסיאה ועד לכתבי א.צ.ג ...
להתעלף.
ואני באתי רק עם צ'ימידן.
גירדתי בראשי במבוכה.
כאן באה לעזרתי הגברת הנחמדה.
בוא, היא אמרה, יש לי עוד המון ארגזים שנשארו לי אחרי שארזתי את הבית, קח תמלא.
מילאתי ומילאתי ומילאתי, מרגיש כמו שודד ים המגלה מטמון...
אבל אז נזכרתי שאני צריך גם להביא אותם איכשהו לחנות.
קומה רביעית, בלי מעלית.
בקיצור, התחלתי להוריד את ההארגזים אחד אחד לרחוב, שם אותם האחד על יד השני, ואז ממהר לרוץ למעלה, מתנשם ומתנשף, מפחד שמא מישהו יעבור ברחוב וייקח לעצמו ארגז...
בעוד אני מוריד ועולה הגיעה השעה שתיים עשרה בלילה, ומונית הגיעה לאסוף את הגברת לנמל התעופה...
הגברת הנחמדה נסעה לדרכה והשאירה לי בחביבות מפתח לדירה ורק בקשה שכשאגמור, אנעל את הדלת ואכניס את המפתח לתא הדואר למען הדיירים שיגיעו למחרת.
בקיצור, בשעה שתיים וחצי בלילה בערך גמרתי, מזיע, מחרחר וכמעט מעולף.
ואז, מצאתי את עצמי עומד ברחוב נידח בחולון עם כחמישים ארגזים מלאים בכל טוב הספרות.
איך לעזאזל אני מוביל אותם לחנות?
ניסיתי לעצור מונית - אך בכל פעם שעצרתי מונית והנהג ראה את הארגזים הוא נזכר שיש לו נסיעה דחופה.
רציתי לבכות.
ואז קבלתי החלטה.
כשראיתי מונית מתקרבת, עברתי לעמוד במרכז הכביש ועצרתי או המונית.
אמרתי לנהג כך:
תקשיב. לא מעניין אותי הנסיעות שלך, תרים בקשר לחברים שלך שיבואו דחוף, כל אחד מקבל ממני מאה שקלים מזומן על ההובלה.
הנהג, שראה את הפנים שלי, הבין שאני רציני.
ובכן, תוך כעשר דקות הגיעו לעזור לו עוד שש מוניות, ותוך עשר דקות נוספות יצאה שיירת המוניות בדרכה לאיבן גבירול לחנות.
בערך בשעה רבע לארבע בלילה גמרו נהגי המוניות לפרוק את הארגזים בחנות, קבלו את הכסף שלהם ועזבו אותי לבד עם האוצר.
כיביתי את האור, התיישבתי על אחד הארגזים, עייף, מלוכלך אך מרוצה, הדלקתי לעצמי סיגריה.
כשאגמור את הסיגריה, חשבתי, אסע לדירה שלי, אתקלח ואשן כמה שעות.
אך לא.
כיביתי את הסיגריה, ניסיתי לצוות על הגוף שלי לקום והוא סירב.
כפי הנראה נרדמתי.
ניידת שעברה ברחוב עצרה ליד החנות ושתי שוטרים יצאו ממנה.
מתברר שהם ראו חנות חשוכה ומישהו בפנים בחושך...
התעוררתי למול פנים של שני שוטרים מאיימים.
ניסיתי להסביר להם את המצב, לשווא.
היות ולא הייתה עלי תעודת זהות, הם אזקו אותי ולקחו אותי כלאחר כבוד לתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף.
מתברר שאפילו שהוצאתי את המפתחות וסגרתי את החנות לא הצליח לשכנע אותם שאני לא פורץ או ישות מסוכנת...
ובכן, הושיבו אותי על ספסל בתחנה והסבירו לי שעוד מעט יבואו לקחת אותי לחקירה.
חיכיתי.
ונרדמתי.
בערך בשבע בבוקר התעוררתי, פניתי ליומנאי ושאלתי מתי כבר יבואו לחקור אותי?
למה? שאל אותי היומנאי.
הסברתי לו בקצרה.
הוא חייך, הוציא מפתח לאזיקים ושחרר אותי.
לך הביתה, הוא אמר.
הלכתי.