תרזה

תרזה הזקנה טיפסה במעלה המדרגות השחוקות, ידה האחת נשענת על מקל ההליכה שלה וידה הפנויה נתמכת בקיר. פניה המחורצים כגזע של אשל זקן וסדוק היו מעוותים מן המאמץ.

סוף סוף הגיעה לקומה השנייה של הבניין הישן. היא פשפשה בארנקה, הוציאה מתוכו צרור מפתחות ופתחה את שלושת המנעולים של דלת הברזל הכבדה. הדלת נפתחה בחריקה ותרזה נכנסה אל תוך חדר גדול ורבוע.

החלון הגדול בעל שמשת הזכוכית בצבע החלב היה נעול. האור שחדר דרכו היה עמום ונעים. מתחת לחלון עמד שולחן עץ חום מעוגל פינות ומכוסה בזכוכית שסדק חצה אותה בדיוק באמצעה. משני צידי השולחן ניצבו שתי כורסאות מכוסות בריפוד מהוה מרוב שימוש.

תרזה צנחה אל תוך אחת הכורסאות, השעינה את מקלה אל הקיר והסתכלה סביבה. שלושה מקירות החדר היו מכוסים מדפים מהרצפה עד התקרה, מלאים ודחוסים בגלילי בדים. מוט ברזל עבה חילק את החדר לשניים, ועליו היו תלויות שמלות על קולבים מקצה אל קצה. תרזה הזקנה התבוננה בכל אלה שעה ארוכה, אחר קמה ממקומה בכבדות ופסעה באיטיות אל שני החדרים האחרים. הם היו חשוכים לחלוטין. תריסי עץ כבדים חסמו את קרני השמש.

תרזה פתחה לרווחה את אחד התריסים והחדר הוצף אור. היא התיישבה על הכיסא הגבוה, חסר המשענת, שניצב מאחורי שולחן הגזירה הענק שתפס את מרבית שטחו של החדר, והעבירה את אצבעותיה באיטיות על משטח העץ הריק, האנדרלמוסיה שאפיינה תמיד את פניו הייתה כלא הייתה. פיסות הבד, גזרות הנייר, החוטים והסיכות שכיסו אותו תמיד ערמות ערמות, נעלמו. עכשיו איש לא יבוא אליה בטענות שאין פה סדר, אמרה בליבה. אחר כך פלטה בקול סדוק: כל כך ריק שקט ועצוב פה. היא הביטה במכונות התפירה החשמליות, הכבדות והדוממות ובכיסאות המיותמים שניצבו לפניהן, וליבה התכווץ.

שתי פועלות, חיה וסימה, נותרו לה מתוך עשר שהיו לה בימי זהרה. אחר כך חדלו הלקוחות להגיע, חיה מתה וסימה התפטרה. אילו רצתה סימה להמשיך ולעבוד הייתה ממשיכה אף היא. עד הסוף. עד מוות. אף שמספר הלקוחות היה קטן עד להצחיק. הסוף היפה ביותר הוא למות בעבודה. היא הסתכלה בפרגוד שמאחוריו היו תלויות שמלות ישנות לעשרות. בנות כמה היו השמלות האלה? בנות עשר עשרים ושלושים שנה? למה לא מכרה אותן? אולי לא היה להן ביקוש? תמיד כועסים עליה שהיא אוגרת ואוספת, אוגרת ואוספת ולא זורקת.

מבטה נע אל פינת הגיהוץ ובדמיונה קמה לתחייה מרים המגהצת, עומדת ליד קרש הגיהוץ, המגהץ שבכף ידה המיומנת נע בזריזות ופניה נוטפות זיעה. והשמלות יוצאות תחת ידה מושלמות במראיהן. כל תפר נבלע בבד. כל קפל חד כתער. אחר כך נארזו השמלות  בקופסאות קרטון גדולות ונשלחו דחופות לאילת ולקריית שמונה לירושלים ולבאר שבע, שלא לדבר על תל אביב. אשתו של שר חשוב קנתה אצלה חליפה. זמרת מפורסמת קנתה אצלה שמלה. תרזה לא זכרה מי הזמרת, רק שהייתה יפה מאוד.

גיחוך רם נפלט מפיה. היא נזכרה בביקורת הפתע שערכו אצלה פקחי מס הכנסה לפני שנים רבות, בעקבות הלשנה של סימה שרגזה עליה משום שסירבה לשלם לה דמי הבראה. מרוב כעס פיטרה אותה. אחרי הרבה שנים נפגשו במקרה ברחוב. תרזה הייתה זקוקה לפועלת וסימה לעבודה. וכך חזרה זו לשבת מול מכונת התפירה עד שנפטר בעלה, ואז עזבה משום שאבד לה הרצון לעבוד.

והיא? שני בעלים היו לה וילד אחד והפלה אחת. לא רצתה עוד ילדים. אישה יולדת ילד וחושבת שתוכל לעצבו כרצונה, לעשותו לשלוחה שלה. והנה מתברר לה שלילד רצון משולו ויש לו אב וסבא וסבתא שמתערבים בחינוכו ורוצים להטביע בו גם את חותמם שלהם. והוא גדל והולך אחר נטיות ליבו שאין בינן לבין תקוותה להמשיך את מפעלה דרכו ולא כלום.

ואילו היצירה? כולה שלה. דמיונה הרה אותה וידיה עיצבו אותה והפועלות  תפרו אותה לפי רצונה ואין לאיש חלק ונחלה בה מלבדה. ואפילו היא מוכרת אותה רעיון היצירה נשאר שלה, שלה בלבד. כל יום הייתה חוזרת הביתה בהרגשה עצומה של סיפוק שהנה הוציאה תחת ידה דוגמה חדשה, יצירה חדשה.

פניה של תרזה התעוו. איזה אופנה יש היום. לא צורה ולא חן. הנשים הולכות לבושות בסמרטוטי הטריקו שלהן וחושבות שאלו הופכים אותן לאופנתיות, יפות ומושכות. ואילו היא, השמלות שיצאו מבית המלאכה שלה היו יפהפיות, תפורות מבדים משובחים של משי אמיתי, ברוקד וקשמיר, ונשים עמדו אצלה בתור. ועתה? פועלות אין. גם לקוחות אין. וסביבה רק ריקנות ושיממון.

דמעות הופיעו בזויות עיניה של תרזה, אך נבלעו מיד. מתי בכתה לאחרונה? כשנתאלמנה מבעלה לפני עשרים וחמש שנים, אולי גם אחר כך. כבר לא ידעה מתי. הדמעות פשוט לא זכרו איך לבקוע מתוך עיניה. לא הכירו את הדרך שעושות הדמעות אל הלחיים ואל הסנטר דרך זוויות השפתיים.

שעה ארוכה ישבה תרזה על הכיסא הגבוה חסר המשענת עד שהתחיל להחשיך. אז קמה ממקומה והסתכלה סביבה בפעם האחרונה. מחר יבוא הסוחר שקנה ממנה את כל השמלות בפרוטות, וימכור אותן בשוק בחצי חינם. בעוד שבוע תמסור את המפתחות לבעל הבית ותיפרד מהמקום לעולמים. מקום שהיה בשבילה בית, שבו בילתה את הבקרים של חמישים משנות חייה. יותר מדירתה ששימשה אותה כחדר במלון וכמחסן ובה רק אכלה וישנה ופיזרה את חפציה. מהיום והלאה יצפו לה ימים ארוכים ומייגעים של שיעמום ובהייה חסרת עניין בטלוויזיה, שתפיל עליה תרדמה ממנה לא יהיה לה שום רצון להתעורר.

תרזה יצאה מחדרי המלאכה ופסעה וחצתה בכבדות אל חדר הקבלה בדרכה החוצה. מבלי להסתכל אחורה, יצאה והגיפה אחריה את דלת הברזל הכבדה. היא תקעה את המפתחות בחורי המנעולים, סובבה אותם, שלפה אותם ושילשלה אותם לארנקה. אחר כך התחילה לרדת לאיטה במדרגות כשהיא נאחזת במעקה. על המדרגה התחתונה נעצרה. כמה דקות עמדה כך, שקועה בהרהורים. לבסוף, נעזרת במקלה, התיישבה על המדרגה, הניחה את ארנקה לידה, השעינה את ראשה אל הקיר, וחיכתה.