הופעת ג'אז

פתאום נהיה חושך. רק זרקור אחד ממוקד האיר את הבמה הקטנה. היא כולה נדרכת, נלחצת. "זה רק הופעה, זה רק הופעה", היא ממלמלת לעצמה. "איך בכלל הגעתי לכאן?" זה אשמתה של אירנה ששכנעה אותה. 

"את הרי אוהבת מוזיקה, בואי אתי".

היא אוהבת מוזיקה, זה נכון, אבל בשליטה, כשבהינף אצבע היא יכולה להנמיך את הווליום, ואם זה לא עוזר וגל החרדה ממשיך לגאות בתוכה - גם לכבות, להשתיק באחת. הופעה זה משהו אחר, הרבה יותר מפחיד. היא מזהה ארבעה גברים עולים מהצללים ומתקדמים לעברה. היא לוקחת נשימה עמוקה.

"זה הופעת ג'אז, זה לא יהיה רועש, אני מבטיחה לךְ, בבקשה בואי איתי, לא בא לי ללכת לבד", אירנה הפצירה והיא הסכימה. היא רוצה להתמודד עם הפחד הזה, לנצח אותו, אולי להיות קצת יותר כמו כולם.

הנגנים תופסים את מקומם בתוך אלומת האור: פסנתר, תופים, קונטרה בס, הרביעי נעמד ליד המיקרופון - ממש לפניה, סקסופון תלוי לצווארו.

לחישה: "One, two, one, two, three". הם מתחילים לנגן. 

הקטע נשמע שקט. הם נראים נחמדים, בחורים צעירים, ילדים טובים, המנגינה הרמונית וקולחת, היא מנסה להירגע. אבל הקצב והעוצמה מתגברים, מַכָּה בתוף, אקורד חזק בפסנתר. "תקשיבי, תקשיבי, זו יצירה יפה", היא מנסה להתרכז. אירנה צדקה, הם באמת טובים החבר'ה האלה.

אז למה הפחד עדין אורב לה? היא מרגישה איך הוא עולה ומטפס בתוכה. כנגד רצונה עיניה פוזלות ימינה ושמאלה, מחפשות נתיב מילוט בתוך המועדון הצפוף. היא מרגישה קוצר נשימה. ידה נשלחת מתחת לשולחן, לתיק הקטן שלה, שרק לא תשכח אותו מאחור כשתברח.

היא ממששת את התיק ומרגישה משהו קשה בתוכו: המחברת הכחולה. היא הרי לקחה אותה בדיוק לרגע הזה. המגע הזה נוסח בה קצת ביטחון ונותן לה מספיק אוויר להושיט את היד פנימה ולהוציא את המחברת: מחברת נקודות בכריכה קשה. על הכריכה מדבקות של עצים וחתולים ופרחים. היא יודעת שזה ילדותי, אבל בכל זאת הדביקה אותן שם, משהו חמוד ומרגיע מול העיניים. היא דוחקת הצידה את הצלחת עם שאריות המנה שלה ואת הכוס עם המשקה ומניחה את המחברת על השולחן במקום שנוצר. בבהילות היא מוציאה גם טושים ועטים צבעוניים. היא מדפדפת עד שהיא מוצאת דף ריק ובוהה בו: דף חלק עם נקודות כחולות קטנות. המוזיקה ממשיכה סביבה - סקסופון מאלתר. צליליו העמוקים של הקונטרה בס… כשתוף ה"סְנֵר" נכנס בצליל מהיר של "טררררר טרררר", נדמה לה שהיא רואה על הדף זוג גורי חתולים רודפים אחד אחרי השני, מתעלמים מהנקודות הכחולות שסביבם. בעט שחור היא מנסה לתפוס אותם: קצה זנב, שפיץ של אוזן, פיסת רגל. הפסנתר מוסיף בטוש ירוק עשבים למטה והנה יש גם שיח קטן. הוא קצת מסתיר את אחד החתולים ובכל זאת בין המצילות והאקורדים, אפשר לראות את הכתמים השחורים והלבנים של פרוותו.

רק כשהקטע מסתיים והקהל שורק ומוחא כפיים, היא נזכרת שהיא במועדון ג'אז.

אירנה מסתכלת עליה ועל הציור שיש עכשיו במחברת: "הכל בסדר?"

"אני חושבת שכן", היא עונה, ובפעם הראשונה מאז שכבו האורות, חיוך קטן עולה על פניה.