תרגיל בהתעוררות
ארבע לפנות בוקר הילד התחיל לבכות. התינוק היה מצונן בשבוע האחרון, ולאחר ששמע אותו משתעל פעמים, פסקה שינהתו בבד. הוא שאף את האוויר החם של החדר שינה, הקשיב לפעימות ליבו, לגופו, לכובד החלום, שחלם לפני שהקיץ משינתו. ״מה קרה?״ הוא שאל את האישה ששכבה לידו במיטתם ״כך הוא כל הלילה?״ המשיך לשאול בדאגה. ״לא״ - היא ענתה לו בקול עייף. התינוק בכה והזיז בחוסר נוחות את הידיים והרגליים הקטנות שלו. היא הסתובבה לצד, הרימה את התינוק והשכיבו לאורך גופתה. הוציא את שדה והתחילה להעניקו. הוא הפסיק לבכות והשמיע קולות משונים, גנח, נאנק ואכל. אחר כך הוא סיים לינוק ובכה שוב עד ששחרר את קיבתו, גופו נרפה כמעט מייד והוא נרדם בזרועותיה, פניו הקטנות מול הפנים שלה. שקט השתרר בחדר. הגבר שלף את ידו הימנית, לקח את הטלפון הסלולרי ליד המיטה. הדליק את המסך. השעון הראה 4:36 לפנות בוקר. הוא כיבה את המסך והסתכל על המאוורר תקרה. הוא נהנה מהשקט, הקשיב לקולות של הבית, לרעש ההמום, הנעלם של המכונית, שנסע במורד הרחוב, לקול נשימתם של האישה והתינוק, הקשיב לנשימות שלו, לקצב פעימות הלב הרגועות, למחשבותיו. מחשבות רבות סבבו בראשו, הוא נתן להם להיכנס ולצאת בחופשיות, אפשר לחשוב על הכל בלילה. הוא נזכר בנשים שהיו לו, בגופה של אחת מהן, נזכר איך הם היו מתעלסים, נוגעים אחד בשניה, בריחה, בצחוקה, בגונחה…. הוא סגר ופתח את העיניים כמה פעמים - המאוורר לא זז ממקומו בתקרה… ״כך אני לא ארדם בחיים״ - חשב לעצמו באכזבה. הוא הסתובב לצד, פניו לקיר הלבן, עם הגב לאישה, כיסא את עצמו בשמיכה. המיטה כבר לא הייתה נוחה לו, גם המחשבות. הוא שכב על הצד וביקש להירדם. כל נשיפה ארוכה כמעט הרדימה אותו, כל נשימה הבא אחריה העירה אותו עוד יותר.
האישה ההיא לא יוצאת לו מהראש. למה נפרדו, אם כל כך אהב את גופה? למה לא הצליחו? וכבר חשב רבות על הכל, על האהבה, על הפרדה, על הכאב, על האשמה, ועל אמא שלו, תמיד האמא שלו, ועל הכל שוב ושוב ושוב. וחשב, ושכח, והתקדם, ושוב נזכר וחשב... הוא הסתובב לצד השני, האישה ישנה עם הגב עליו, ראשה המתולתל מונחת על כרית הענקה בצבע שחור, ראשו של התינוק על זרועה הפרוסה, יד שניה מחבקת אותו בעדינות, הם נושמים ארוכות בקצב אחיד כמעט, פניו הקטנות מול הפנים שלה, הם חולמים. הוא מקריב את גופו לגופה החם, טומן את פניו בתלתליה ומחבק בעדינות. ״אני אוהב אותכם״ - לוחש בעורפה.