רק לא ביבי

בסופו של דבר זה היה פשוט, זה או הוא או ביבי, בנימין נתניהו ליתר דיוק, ראש ממשלת ישראל. כן, הוא הרגיש כמו תמיד את הדיכאון וחוסר התוחלת תופסים מקום הולך וגדל, חברים מוכרים מזדחלים לאט לאט, יוצרים ענן אפור של חוסר איכפתיות ואדישות. בפעם הקודמת זה נגמר רע, ואילו עכשיו החליט לנקוט פעולה מונעת. משום מה, נושאים פופולריים כמו טבעונות או ההתחממות הגלובאלית פחות דיברו אליו, אולי בגלל זה ששכשוך במי הים החמימים לקראת סוף אוקטובר זה דבר שהוא חיבב, אולי היה זה בגלל שמדי פעם נהג להגניב שווארמה עם עמבה אחרי יום עבודה מתיש במשרד. נשאר אם כך רק ביבי, ראש ממשלת ישראל המכהן מאז שהוא זוכר את עצמו כאדם מבוגר. 

זו מטרה ראויה ללא ספק, מאחר והוא עצמו היה כבר נשוי עם שני ילדים הרי שאין בכך דבר שיכול לסכן את חיי הנישואים בהיכרות ספונטאנית עם שותפה לרעיון כמו בהתחממות הגלובאלית או מאבק בגלובאליזציה או אחד מאלו. הפעם גם מצבו הכלכלי לא איפשר לו להרשם לסדנאות יוגה או מיינדפולנס כמו עמיתיו לעבודה. וכך מצא את עצמו עומד בפתח-תקווה יחד עם המוני אדם צועק "ביבי מושחת! ביבי מושחת!". לא שמקודם חשב אחרת פשוט זה אף פעם לא באמת הזיז לו שביבי, או כל אחד מהפוליטיקאים האחרים לצורך העניין, מושחתים. הרי אם ביבי גונב מספר מיליונים כל שנה, חשב לעצמו, זה אומר שממני יורד כולה שקל פעם בשנה. אני מוכן לתרום שקל, רק שיעזבו אותי בשקט ואוכל ללכת לים. אבל עכשיו זה היה עניין של חיים ומוות, כשהדכאון מזדחל יש צורך בפעולת מנע ומהר.

"ביבי מושחת... ביבי מושחת!" בהתחלה הרגיש שהוא משחק תפקיד, שהוא אומר את הדברים מבלי להאמין בהם או להבין על מה מדובר. אבל אחר כך כשהלך עם השלט (ביבי מושחת!) וחזר על המילים יחד עם ההמון שמקיף אותו, קיבלו המילים האלו משמעות בשבילו, וככל שהמשיך כך זעם יותר ויותר וככל שזעם יותר הרגיש שהחיות שלו חוזרת והדכאון שזחל הולך ונעלם. וכשנעלם הדיכאון החל להרגיש פתאום את איברו מזדקר, מודיע לו שכן, למען השם, הוא עדיין חי. כך הלך לו הלוך ושוב במדרכות פתח-תקווה עם איברו הזקור. וכשנכנס הביתה בסוף אותו יום, יעל אשתו מיד ראתה. עיניה זרחו. כבר התייאשה שמשהו יקרה איתו אחרי כל כך הרבה זמן. "בוא למיטה" היא אמרה וגררה אותו בידה. וכשנכנסו מתחת לשמיכה, חיבק אותה בעיניים עצומות וחזר לעצמו ללא מילים "ביבי מושחת! ביבי מושחת!" בכל זאת, זקפה.