מרי פופינס

תארו לכם שכולנו היינו מרי פופינס, כן ההיא עם המטרייה.
רק שבמקום מטרייה וכוחות על היינו עפים עם מילים.
"תודה" ואתה מתרומם טיפה.
"שלום" ואתה כבר בגובה הקומה הראשונה בבניין.
"מה שלומך? התגעגעתי" ואתה כבר נוגע בצמרות העצים.
אבל אז נשמע פתאום: "נראה לך? מה אתה מטומטם?" ואתה צונח חזרה, ומיד אחריו גם: "היא כזאת סתומה, שונא כאלה" ובמקום לרחף אתה מתחיל לטבוע באגו המעוך שלך ובכלל לא זוכר כמה מרענן ואוורירי היה שם למעלה לפני רגע.
כי עד שלא נהייה טובים האחד כלפי השני לא נצליח להיות טובים כלפי עצמנו.