הסיפור של עודד הבלונדיני 2

2

במהלך שנותיי כסטודנט לתואר ראשון באמנות, עבדתי בעבודות בר מזדמנות. אני כבר לא זוכר למה, אבל זה אף פעם לא הסתדר ותמיד עזבתי אחרי כמה שבועות. הכי הרבה שהחזקתי במקום אחד היה חודשיים, וגם כן, רק בגלל שנדלקתי על האחמשית הטרנסית המתוקה, זאת עם הרסטות הבלונדיניות. הייתי צעיר ופרוע ושום דבר לא נראה לי מגניב מספיק.

    דווקא את הקיץ שעבדתי בבר של קפה 'ג'ט לג' שבשדה התעופה, אני זוכר היטב. 'זוכר את הקיץ', אפשר לחשוב, בדיוק שבועיים עבדתי שם ועזבתי. טיפוסים מוזרים בהנהלה, משמרות לילה הזויות עם תיירים מטורפים ואנשי שדה תעופה במדים: דיילות, טייסים, אנשי קרקע, מאבטחים ומנקות...

    בית הקפה הבינלאומי ממש לא היה סרט מגניב כפי שתכננתי, ושוב מצאתי את עצמי פורש, הרבה לפני השיא. מה שכן, עבד איתי בחור הזוי מהרצליה בשם אמיר. הוא היה טיפוס קיצוני שקרא לעצמו 'הייקו מאן' והיה מין אמן קונספטואלי לא ברור. לשנינו קראו אמיר ושנינו היינו אמנים צעירים ולא שגרתיים, אך בזאת נגמר הדמיון. לפי הצלקות והחתכים שעל ידיו היה לי ברור שהוא במצוקה נפשית כבר הרבה הרבה זמן וכנראה גם שמאד מאד, מאד, בארון. קלטתי את כלא מעמד הביניים שלו, של איש צעיר הבטוח שהוא נסיך מאירופה או כוכב מהוליווד, אך תקוע בתופת הישראלית, בלי כסף ובלי חברים. במהלך משמרת לילה אחת סיפר לי, שאבא שלו מנהל כבר עשרים שנה את מרכז השואה בבית יד לבנים ברעננה, ובאותו רגע הבנתי איזה דרמה מתוסבכת מתרוצצת בתוכו. הרגשתי שהקונפליקט שקורע את נפשו, בעליל, הוא המתח בין נאמנותו התמימה לנרטיב קדמוני של ישראליות הטרונורמטיבית, לבין צורך אינדיבידואלי, כאמן רגיש מאד וכנראה שגם הומו, להביע רגשות יפים, חסרי תכלית, חסרי זמן וחסרי גבולות. הזדהיתי מאד, אבל לא הסתדרנו בכלל. היינו בתחילת המילניום השלישי ולא יכולנו לדבר לעומק על שום נושא שבעולם. למעשה היינו שני קצוות הפוכים לאותו כאוס תרבותי שהציף את צעירי העולם, שנתקעו במימד חדש של אינטרנט עולמי, טרום הרשתות החברתיות. היה לי ברור, שאינפלציית המידע ברשת, שמרימה את רוחי ומטיסה את נפשי בחלל זורח של אינסוף הזדמנויות ודימויים מהבהבים, הופכת, עבור אמיר, למערת סדום אפילה, למבוך מינוטאורי חסר תקווה, לאסון גדול או פיגוע מדמם, עם יציאה אחת ברורה- האבדון.

לא היה עם מי לדבר.

המשך יבוא.

(או שלא)